י"ז ניסן התשפ"ד
25.04.2024

"קרב הבלימה" שנחשף ב'בחדרי': פרשנות

"קרב בלימה" כך הוכתר ב'בחדרי חרדים' בתחילת השבוע שעבר, המבצע שהופעל מישראל כדי לנטרל את האפשרות שכלל הקהילות החרדיות ישתתפו בעצרת סאטמר ו'הפלג הירושלמי' • בטורו השבועי, מנתח הפרשן הבכיר יעקב ריבלין את הפרשה אותה הוא מגדיר "קרב הבלימה המפואר"

יעקב ריבלין
יעקב ריבלין צילום: באדיבות המצלם



קרב הבלימה המפואר של רבני דגל התורה מול החזית שפתחו להם אנשי הפלג הירושלמי והקנאים בניו יורק- יכנס בוודאי לספר דברי הימים של המלחמות החרדיות הפנימיות. ההשוואה הטובה ביותר היא למלחמת יום כיפור בשנת תשל"ג. זה החל במחדל מודיעיני ובהפתעה גדולה של אחד הצדדים. המשיך במגננה למנוע את פריצת הקוים, והסתיים בהעברת החזית עמוק עמוק לתוך שטח האוייב. כשלון בתחילה. נצחון לבסוף.

במועד כתיבת השורות נמצאים רבני דגל התורה במעבר המהיר ממגננה למתקפה. כמעט כל הרבנים הליטאיים החשובים שחשבו להשתתף בעצרת הגדולה נגד גזירת הגיוס ביטלו את השתתפותם. כך גם מרבית האדמורי"ם הידועים. אם הגלגל לא יתהפך בסוף השבוע מוטב יהיה לעצרת הזאת, מבחינתם של המארגנים, שלא תתקיים. כשחוג אחד בלבד משתתף זה מעיד על בידוד. לא על יצירת קונצנזוס.

אבל זה לא פוטר את ראשי דגל התורה מהפקת לקחים על הכשלון ההתחלתי הכפול. גם בגיוס הראשוני של רבנים ואדמורי"ם שדומה היה וקורא תגר על ההנהגה הרוחנית בארץ הקודש, וגם בהעדר המודיעין המוקדם. איך לא ידעו העסקנים כאן ומעבר לים שהצד השני חופר להם מנהרה היישר אל לב המיינסטרים החרדי האמריקאי.

התשובה לחלק שני תנתן, אם בכלל בדיונים הפנימיים של התנועה. התשובה למחדל הראשון נתנת כבר בימים אלו. מתברר שהשתיקה שגזרו על עצמם החכי"ם של יהדות התורה, והתקשורת הנלווית אליהם, בכל הקשור לחוק הגיוס בכלל ולמספרי הגיוס בפרט- היתה בעוכריהם. בהעדר מידע אמין ומוסמך התאפשר לאנשי גזירת הגיוס להפריח- בעיקר בשכונה שמשקיפה על המגדלים של מנהטן- מספרים מבהילים על הרעיון. באחד הפרסומים אף נאמר שמדובר באלפים רבים.

בשכונות שלא משקיפות על מנהטן אך עדיין במדינת ניו יורק ננקטה תעמולה אחרת. שם המוטו היה זינוב בנחשלים. כלומר: בני הישיבות מן השורה מורשים עדיין לדחות את הגיוס, אך מערך שלם של ציידים וגייסים לוכד בכפותיו את אלה שניתן לפתות אותם ולדבר על ליבם. הציידים, כך עולה מהתיאורים הם כמו המוכסים במסלול הירוק בנתב"ג. הם נותנים לנוסעים עם הכבודות לעבור על פניהם כבני מרון וצדים רק את אלה שסימנים מסויימים מחשידים אותם כמבריחים פוטנציאליים.

כך, לפי התיאורים קורעי הלב, נוהגים גם במרכז הגיוס בתל השומר. לציידים יש מידע מוקדם על כל אחד ואחד מן הבאים לדחיית גיוס. הם יודעים מי הוא בן למשפחה הרוסה. למי יש קשיים בבית. מי לא כל כך מצליח בלימודיו ויוצא לפעמים מכותלי הישיבה הקדושה ( אפשר למצוא אותם גודשים את הקיוסקים והפיצוציות בזמן שידור של משחקים. הם לא טורחים אפילו להחליף מדים והחולצה הלבנה בולטת למרחקים). המידע מאפשר להם לדוג את המתגייס הפוטנציאלי מבין כל מאות בני הישיבות שבאים פעמיים בשבוע ללשכת הגיוס. הוא נלקח הצידה לחדר מיוחד ושם מופעל עליו לחץ כבד עם פיתויים נוראים להתגייס לצבא ולא לחזור לשורות הישיבה.

התיאורים קורעי הלב של החודשים האחרונים שינו פאזה לעומת תיאורי הימים הראשונים שלאחר חוק הגיוס. אז הם התמקדו באווירת הפריצות בלשכות הגיוס ובבדיקות הרפואיות שלא נעשות על פי ההלכה ורוח היהדות הנאמנה. היו ראשי ישיבות חשובים שלא מזוהים רשמית עם הפלג שהשמיעו קל זעקה כואבת ומרה. הטענות טופלו והיום מרכז הגיוס בתל השומר הוא סטרילי לחלוטין בימים בהם מגיעים בני ישיבות לקבל דחיית גיוס. יש הוראה צהל"ית שקטה הקובעת שבימים בהם בני ישיבות באים אין גיוס של מגזרים אחרים ואין נוכחות של נשים. בנושא זה לפחות הביקורת החריפה , שהיתה ברובה נכונה, השיגה את מטרתה.

השאלה שנידונה בימים אלו בחצרות ראשי הישיבות והאדמורי"ם, בעיקר מעבר לים. היתה סביב הקיף התופעה של בני הישיבות המתגייסים אם בפיתויים ואם בלחצים שונים. מצד אחד אנשי יהדות התורה הטוענים שמדובר בתופעה שולית עד אפסית לחלוטין. מצד שני אנשי הפלג והקנאים הטוענים שמדובר בממש במגיפה.

קטוננו מלהכנס בין ההרים הגבוהים ואין לנו אלא עובדות ומספרים. הנתון הראשון שנמסר לפני שלושה שבועות לחברי ועדת חוץ ובטחון הוא שמאז קבלת חוק הגיוס המתוקן הנפיק הצבא ארבעים ושלושה אלף דחיות גיוס. ההשוואה למספר מקבלי הדחיות לפני חוק הגיוס הראשון והמתוקן שבא לאחריו - היא מדהימה. מנתוני הצבא שנמסרו לכמה מחברי ועדת חו"ב עולה כי בשנת תשע"ב נתנו כשישים וחמש אלף דחיות גיוס. נשמע ירידה? ממש ההפך. עד לחוק הגיוס כל בן ישיבה ואברך מגיל שמונה עשרה עד לשנתו החמישים פלוס נדרש לקבלת דחיית גיוס. מדובר בשלושים וחמש שנתונים. מצעירי הצאן ועד לקשישי האברכים בישיבת מיר.

עם קבלת חוק הגיוס הראשון, והמתוקן שלאחריו, הדחיות הן רק לגילאי שמונה עשרה עד עשרים וארבע בלבד. בעגה המקצועית של חברי הכנסת שעסקו בחוקי הגיוס של ועדת שקד וועדת הנגבי זה נקרא ריקון האמבטיה. הוציאו מתוך הפול הענק של בני הישיבות את כל מי שלצבא אין בו תועלת ממשית והשאירו רק את בני הישיבות בגילאים הפוטנציאליים לגיוס. עשרות אלפים בגילאים המבוגרים קיבלו פטור מלראות יותר את פני לשכות הגיוס.

קשה אמנם לדעת כמה דחיות גיוס נתנו לכל שנתון לפני שהחלה גזירת הגיוס. ברור שהשנתונים של הגילאים הצעירים הם גבוהים יותר. ולא רק בגלל הגידול הטבעי אלא בגלל שבגילאים המבוגרים יותר יש ממילא רבים שיצאו לעבודה או שמצב בריאותם פטר אותם מגיוס.

ובכל זאת. אם לאחר ששחררו את כל בני הישיבות והאברכים מעל גיל עשרים וארבע עדיין ניתנים ארבעים ושלושה אלף דחיות גיוס זה מציב סימן שאלה ענק על כל מהותה של זעקת הגיוס. הרי ברור שלפחות ארבעים אחוז מהדחויים שלפני חוקי הגיוס היו בגילאי עשרים וארבע ומעלה. היחס האמור בין הגילאים השונים קיים גם באוכלוסיה הכללית. ואם עדיין יש ארבעים ושלושה אלף דחויי גיוס ילמדונו רבותינו איך זה מתיישב עם המספרים. כלומר: היכן נעלמו האלפים והמאות שציידי הגיוס הצליחו להעלות בחכתם? האם הצבא מחלק גם להם דיחויים ומכליל אותם בדיווחים שלו לועדת חו"ב? ברור שלא.

חישוב מדויק יותר ומסובך עוד יותר, מעלה כי בפועל, ומאז קום המדינה לא היה מספר רב יותר של אברכים ובני ישיבות שקיבלו דחיות גיוס. אז גם אם יש פה או שם כמה נחשלים שגוייסו מספרם זעום עד כדי כך שהוא לא בא לידי ביטוי בנתוני הדחיות של הצבא.

לא נופתע כמובן אם יהיה מי שיטען שאי אפשר לסמוך על נתוני הצבא הציוני שכל מטרתו זה לחלן ולהעביר לשמד את הציבור החרדי. מי שחשוד על העברת לשמד חשוד גם על שקרים. אז הנה אימות ממקור נוסף. בערב חג השבועות פורסמו נתונים על מספר בני הישיבות שעבורם ניתנת תמיכה ממשרד החינוך. מדובר בנתונים גלויים שמתפרסמים בספר התקציב השנתי שמחולק לחברי הכנסת כל ערב אישור תקציב. אין אפשרות ואין מניע לרמות שם.

ואלו הנתונים: שלושים ושמונה אלף בני ישיבות גדולות נתמכים על ידי המשרד. התמיכה היא מגיל שמונה עשרה עד אין סוף, אך לכל ידוע שמספר בני הישיבות מעל גיל עשרים וארבע הוא ממש זעום. לא מבעיא בישיבות החסידיות אלא גם בישיבות הליטאיות. לצרכי עבודה נוריד איפוא מקסימום אלף בחורים שעברו את הגיל. מסכום זה יש להוריד את בני חו"ל שאף הם נתמכים על ידי המשרד אך אינם חייבים בגיוס. גורם המקורב לועד הישיבות מעריך את מספרם בכחמשת אלפים. הוי אומר שלושים ושניים אלף בני ישיבות בגילאי וחייבי גיוס.

וכמה אברכים יש בקבוצת הגיל שעד עשרים וארבע? קשה לדעת. משרד החנוך תומך בהם ללא הגבלת גיל. בכל מקרה הם חייבים גיוס ומקבלים דחיות. המספר של ארבעים ושלושה אלף מקבלי דחיות כולל איפוא גם בחורים וגם אברכים עד הגיל הזה. גם אם נאמר שזה לא המספר הגבוה ביותר פר שנתונים מאז קום המדינה ( ולדעתו של כותב השורות כן) הרי שזה בוודאי לא נופל ממה שהיה לפני גזירת גיוס הנוראה? אז היכן למען השם רשומים כל הניצודים על ידי הגייסים והציידים? היכן באה לידי ביטוי מספרי גזירת הגיוס הנוראה? המספרים לעניות דעתינו ובלי להכנס לשורשים האדולוגים של העימות מלמדים שנכון לעכשיו אין לגזירה שום ביטוי מעשי. לפחות כזה שניתן לכמת אותו במספרים. רק באגדות ובסיפורים.

והנה האקדח המעשן שמוכיח את כל האמור לעיל. בימים אלו דן הבג"ץ בעתירה נגד חוק הגיוס המתוקן. לפני מספר שבועות נכתב כאן שחברי הכנסת החרדים מודאגים מאוד מפני ביטול החוק. הנה הסיבה האמיתית. מתשובת המדינה לבג"ץ שמתגבשת בימים אלו מתברר שהציבור החרדי לא מספק את מכסות הגיוס שנקבעו לו גם לפי החוק המתוקן. לא בשירות האזרחי ולא בשירות הצבאי. אחת הטענות המרכזיות נגד החוק המתוקן הוא שההסכמה למכסות היתה מתוך הנחה שהשכבות החרדיות החלשות יספקו אותה ובך יצילו את היתר ( טענה שמושמעת רבות בחוגי ראשי הישיבות הספרדיות). אם אכן הציידים והגייסים היו מצליחים חלילה במלאכתם המאוסה המכסות היו מתמלאות על כל המשתמע מכך.

הנתונים האמורים הם מורכבים . הפלג הירושלמי שטענותיו על גיוס המוני לא מסתדרות עם הנתונים עשוי לקבל בעוד שנה או שנתיים את ביטול חוק הגיוס באופן מוחלט. מה שיגרום שם לשמחה רבה. המיינסטרים החרדי ששמח על ההקיף הענק של לומדי התורה מקבלי הדחיות היום עלול לקבל את ביטול החוק ואז השמיים יפלו. לבנתיים מה שנותר זה להתעודד מכך שעולם הישיבות גדל ומתפתח ושגזירת הגיוס קיימת רק בדמיון. ובאשר לעתיד הצופן את ביטול החוק? כאן נצטרך להסתמך על ההבטחה של לא תשכח מפני זרעו. היא עמדה לנו בימי נבוכדנצר ולפיד. היא תעמוד לנו גם בימי נשיאת הבג"ץ הבאה הגב' אסתר חיות.

המדים מגוהצים. הראש קטן

כעת חיה לפני שש שנים. בשלהי חודש אייר תשע"א, יצאו חברי הכנסת ה"ה גפני ומקלב לאיזור הקסבה של מאה שערים. הם החנו את הרכבים ברחוב דבורה הנביאה וצעדו רגלית לישיבת סלונים הסמוכה. הימים ימי פרשת עמנואל הידועה והשניים באו בשליחות של אחד מגדולי ישראל ( נבג"מ) לחפש דרכי פעולה שירגיעו את הרוחות.

משסיימו, יצאו השניים לדרכם, אם היו נכנסים לרכבים ונוסעים איש לא היה יודע בבואם ובצאתם. אבל גפני היה אז בשנת האבל על אימו ע"ה ומחוגי השעון לימדו אותו שלא יספיק להגיע עד נטות צללי ערב חזרה לכנסת למצוא מניין ולומר קדיש. הוא והקולגה הצעיר פסעו איפוא אל השטיבל שבמרכז השכונה למען שפוך את צקון לחשם לפני בורא עולם.
עד שהספיקו לשפוך באו הקנאים ושפכו עליהם. גפני חטף סטנדר בין הצלעות ועוד כמה מכות הגונות. גורלו של מקלב שפר יותר. אולי בגלל שהיה פחות מוכר. הפרחחים לקחו לו את הכובע והותירו אותו עם הכיפה בלבד. הלך הבורסלינו. במחירים של היום זה אלף שקל ומעלה. עד היום הוא נזכר בו בכאב לב גדול.

הזכרונות של גפני מרים הרבה יותר. בחיים לא חטפתי כאלה מכות, הוא נזכר השבוע על רקע אירועי מאה שערים. לרגעים הוא לא היה בטוח שיצא משם חי. מי שנחלץ לעזרתו היו כמה גורמים מקומיים טובי לב שעזרו לו לצאת מהמקום ואף ליוו אותו עד הרכב. לא. אין לו מושג מי היו התוקפים.

על מה ולמה חטפו שני החכי"ם את מה שחטפו. לא על רקע גזירת הגיוס הנוראה. יש לזכור שבאותם ימים טרם פוטר העיתונאי הבכיר ממערכת העיתון בבני ברק והגזירה לא נכנסה לתוקף. אם לקנאים יש צורך בכלל ברקע כדי לתקוף חברי כנסת חרדים מבית המינים- יש לתלות את המכות בחפירות קברים שנערכו אז בבית שמש על ידי הקלגסים הציוניים, בשתיקה של עוזריהם החרדים המשוקצים.


לאחרונה, והפעם כן על רקע גזירת הגיוס, חטף גם סגן השר הרב מאיר פרוש. מאחר והאיש הולך תמיד מלווה בנהג שלו, יהודי שלמד פעם פרק במסכת מכות, האירוע הסתיים בדחיפות קלות ותו לא.

הצד השווה לכל הנפגעים, מעבר להיותם חברי כנסת של יהדות התורה ( אלה של ש"ס לא נכנסים לשם. וגם אם כן אף אחד שם לא מכיר אותם) שהם לא בקשו את התערבותה של המשטרה. הם הסתפקו בדיווח לקצין הכנסת שרשם את האינצידנט ביומן שלו ושם פחות או יותר זה נגמר.

אם החכי"ם הנפגעים באמת היו רוצים כחולי המדים היו מתערבים ומבצעים מעצרים. אבל הם לא עשו זאת ביודעם את נפש בהמתם. הם ידעו איך משטרת ירושלים הגולמנית עובדת. השוטרים היו נכנסים בכוחות גדולים לבצע מעצרים. השכונה היתה הופכת לזירת קרב ובסופו של דבר העצורים היו תושבים שנסחפו לתוך הבאלגאן ולא אלה שהחטיפו להם את המכות. אלו תמיד יודעים להעלם ברגע שהמשטרה מגיעה ומניחים לאחרים לסבול מתגרת ידה של המשטרה.

חוסר המיקוד של המשטרה ביעדים האלימים עושה עוול לרוב המוחלט של תושבי השכונה שבסך הכל רוצים לחיות בשקט. מדובר באנשי עמל ויגע שיוצאים כל בוקר למלאכת יומם. מי להשגחה מטעם הבד"ץ במפעלי המזון והמשחטות, מי לכתיבת סת"ם או לליווי נפטרים מטעם הח"ק. ומי לדרשות בבתי הכנסת ( האבא חולה. יש חובות לנשואי הבן הארבעה עשר. האמא לא מתפקדת כמה שנים), פרנסות ירושלמיות מוכרות וחביבות. יותר או פחות.

אלה שהכו אז את הח"כים הם אלה שמכים היום את החיילים החרדים. קבוצה קטנה שאלימותה הוא אומנותה. פרנסתה היחידה על תרומות של הפלג הכי קיצוני של החסידויות ההונגריות הגדולות במדינת ניו יורק. זרם התרומות הוא פונקציה ישירה של המהומות וההפגנות בארץ הקודש. במשך שנים רבות הטרנד היה חפירות באיזורי קבורה. עם עלייתה לגדולה של גזירת הגיוס בשלושת השנים האחרונות פסקו כמעט כליל ההפגנות על הקברים. ולא שהפסיקו לחפור אלא שהלבבות של היהודים הרחומים מעבר לידם נשברים יותר מהגיוס בכפיה של אלפי בחורים ואברכים שמאלצים אותם לעבור על דתם. באחד הפרסומים בשפת הז'רגון בניו יורק נאמר כי מדובר בשנים עשר אלף איש. וכל השומע יבכה ויתרום.

אם משטרת ישראל לא היתה גוף גדול טיפש ואלים ההתמודדות עם הקנאים לא היתה נגררת למחזות האימים של השבוע שעבר. רוצים לדעת מי מכה חיילים וחברי כנסת חרדים? תשאלו כל אחד שאוכל קוגל במסעדה במקום . בסבוב קצר בשכונה בתמורה למתת יד צנועה הוא היה מראה היכן הם יושבים. מול מסעדה פלונית. מול השטיבל הזה ובתוך בית המדרש הזה. מאחר ומדובר בגרעין קשה של מקסימום מאה אנשים אין שום קושי לדעת את שמותיהם ולעקוב אחרי פעולותיהם. אם אפשר לצוטט לשר בכיר בממשלה במשך שנה וחצי ולסבך אותו בחקירה קשה אפשר גם לצוטט לקנאים שמכים חיילים ואישי ציבור חרדים.

את הטעות שהמשטרה עשתה במאה שערים בשבוע שעבר עשה הצבא עד לפני חמש שנים בשטחים. כל מעצר של מבוקשים היה נעשה בכניסה של גדוד וחצי על נגמשי"ם עם כוחות עזר נלווים. כל הכפר היה יוצא החוצה ובמהומות כמעט תמיד היו פצועים או הרוגים שאינם מבוקשים.

היום עובדים בעיקר על מודיעין. מגיעים בשקט לביתו של המבוקש באישון לילה. שולפים אותו לפני שהכפר מתעורר ונעלמים. במקרים אחרים שולפים אותו בפעולה כירורגית מדויקת גם בעיצומו של יום. אין מהומות. אין נפגעים מיותרים ויש שבועות ארוכים של שקט בסביבה.

למה זה לא מה שנעשה גם מול הקנאים של מאה שערים? מפני שהטיפשות והאלימות זה הדי אן אי של כוחות המשטרה הרגילים. זה מה שהם עשו השבוע בכפר קאסם וזה מה שהם עושים מול המפגינים ליד ביתו של מנדלבליט, מול מפגיני השמאל ומול מפגיני הימין. תמיד בכוח תמיד באלימות.

בפרשת מא"ש היה גם את האלמנט של הפרובוקציה. נכון, לחייל חרדי יש זכות להסתובב בסמטאות מאה שערים בכל רגע נתון. ממש כמו שלמרזל ובן גביר יש זכות לטייל בחוצות אום אל פאחם עם דגל של כהנא חי. אבל לשלוח כוחות גדולים שמחפשים בכוח מי שיצעק חרד"ק כדי להתנפל עליו ולרסק את עצמותיו? מה חשב מי שארגן את המבצע המטופש הזה? שהתושבים, גם אלה שלא מזדהים עם הקנאים ורואים בהם מטרד אמיתי, יעמדו מנגד כשיראו ילד בן שנים עשר חוטף מכות רצח ומדמם עם שיניים שבורות? ברור שהם יתגודדו סביב השוטרים ויתעמתו איתם.

בדרך כלל קשה לסמוך על עדויות של אנשים שהיו חלק מאירוע אלים ותחת הלם הקרב רואים צל הרים כשוטרים. יש ערך רב יותר לדבריו של מי שעמד מהצד ורק צפה במתרחש. אחד כזה שוחח עמנו לאחר האירוע האחרון. לדבריו המחופש לחייל צעד אנה ואנה ואיש לא שעה אליו. לאחר מספר דקות החל אחד המחופשים לזעוק חרד"ק והקריאות משכו למקום את התושבים. השוטרים החלו להכות והזירה נדלקה.

אתרע מזלם של התולדות אהרונים ( חסידות שהיא בשר מבשרה של העדה החרדית אך יוצאת רק להפגנות שמוכרזות רשמית על ידי הנהלת העדה) וזירת האירוע היתה בסמוך למשכנם בסוף רחוב מאה שערים פינת שבטי ישראל. וזה עוד מילא. הצרה היתה שהאירוע היה בזמן שתלמודי התורה סיימו את הלימודים והמלמדים יחד עם התלמידים יצאו החוצה. השוטרים שדלקו אחרי אחד הבורחים לתוך החצר שליד בית המדרש הכו מכל הבא ליד ועצרו כל מי שזז. הצילומים במצלמות האבטחה לא מותירות מקום לספק. היה שם מיני פוגרום אמיתי. השלל בתום המהומה היה ששה עשר עצורים, בתוכם כמה מלמדים ובכירים בחצר בית המשפט, אליו הובאו העצירים, זרק את המשטרה מכל המדרגות. על כתבי אישום אין מה לדבר.

האירוע המיותר והמזיק הזה לא יבטיח את שלומו של אחד חייל חרדי במאה שערים. אולי רק בשבוע שבועיים הקרובים כאשר הפורעים יחששו שמדובר שוב בתרגיל משטרתי. את שורת הרווח האמיתית רושמים לעצמם הקנאים שהאלימות המשטרתית אילצה גם את החוגים המתונים להצטרף אליהם למאבק. וכשהמזל משחק זה עד הסוף. האירועים האלימים נרשמו בדיוק בו מתנהל הקרב הבין יבשתי סביב גזירת הגיוס. בזמן שרבנים ואדמורי"ם ידועים מעבר לים בודקים אם יש בכלל גזירה כזאת אם לאו, באות התמונות הקשות מארץ הקודש ומחזקות את ידיהם של זועקי הגיוואלד גיוס. אפילו בחלומותיהם הטובים ביותר לא חלמו הקנאים שמשטרת ישראל תהיה זו שתשפוך עבורם את השמן למדורה.
קרב הבלימה חרדקים יזומים

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 10 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד