חינוך לתעבורה • איך עושים את זה?
על המסר העולה מדברי ההגדה 'והגדת לבנך' והחובה המוטלת עלינו לדאוג לחינוך נכון לנהיגה כך טוען שמואל אבוהב, מנכ"ל אור ירוק, בטורו השבועי
- שמואל אבואב, מנכ''ל 'אור ירוק'
- י' ניסן התשע"א
- 3 תגובות
ההגדה של פסח מצווה אותנו לקיים את אחד היסודות המרכזיים של עם ישראל, הוא יסוד החינוך. "והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים...", כלומר, מצוות ההגדה לבן על אודות מעשה יציאת מצרים, עוברת מדור לדור, ואין אחד שרשאי להיבטל ממנה.
כמובן שלא רק על מעשה יציאת מצרים חובה עלינו לספר לילדינו. אנחנו חייבים בצורה הכוללת ביותר של חינוכם, כמו למשל ללמדם אומנות (עבודה), ואפילו לשחות בנהר, כדי שידעו למלט עצמם מספינה טובעת.
ואם על כל אלה אנחנו חייבים לחנכם, חינוך לבטיחות בדרכים אנחנו חייבים להם על אחת כמה וכמה.
אלא שלפני כמה חודשים החליטה הממשלה ההיפך, כשביטלה את החובה ללמד חינוך לתעבורה בבתי הספר.
ניתן היה להניח שהחלטת הממשלה מעוגנת במציאות שמאפשרת אותה, אבל המציאות הפוכה לגמרי: ישראל ניצבת במקום הראשון באירופה בשיעור הילדים ההרוגים בתאונות - כ 35 ילדים מידי שנה, ואליהם מתווספים כ 360 נהגים צעירים שנהרגו בכבישי הארץ רק בעשור האחרון. להקזת הדם המיותרת הזו מתחייב מענה שתועלתו מוכחת ממדינות אחרות, בדמות החינוך לבטיחות במערכת החינוך, אבל גם לנוכח הנתונים הקשים, החריגים לרעה בכל קנה מידה עולמי, החליטה הממשלה לא לחייב עוד את מנהלי בתי הספר לשלב חינוך לתעבורה בתוכנית הלימודים, החלטה שמשמעותה עלולה להגיע עד כדי העדפת תכנים לימודיים אחרים על חשבון החינוך לתעבורה.
כמיליון וחצי תלמידים מגן חובה ועד כיתה י"ב, שאמורים ללמוד חינוך לבטיחות, עלולים שלא לקבל עוד את מטען הידע החיוני להגנה על חייהם, מפני הגורם ההורג בהם יותר מכל גורם אחר – תאונות הדרכים.
ילדים, כדרכם, מתקשים לאמוד נכונה מרחקים ומהירויות, ולכן קולעים עצמם לסכנות קשות. שדה הראיה שלהם עדיין קטן בכ 30% משדה הראיה של אדם מבוגר, והם חושבים שהם נראים על ידי הנהגים גם כשאינם נראים בשל מימדיהם הקטנים. כושר השיפוט שלהם ילדותי, ושליטתם בתנועות הגוף עוד לא מפותחת, וממעידה אותם אל הכביש.
כשהם גדלים, הם נחשפים לסכנות המאפיינות נהגים צעירים חסרי ניסיון, וכאלה מנפיקה מערכת החינוך כ 80 אלף מידי שנה. דפוסי הנהיגה שלהם מושפעים מאורח חייהם בגיל הצעיר, ומורה הנהיגה שלהם, טוב ומסור ככל שיהיה, לא יכול להכינם לקראת האתגר לבדו.
מענה מועיל לכל אלה נותן החינוך התעבורתי, ולא לחינם הוגדר על ידי העותרים – אנשי מקצוע וחינוך – "פיקוח נפש". במסגרתו אמורים התלמידים ללמוד דגשים לנהיגה בלילה ובבילויים, חשיבות חגירת חגורת בטיחות, התמודדות עם מסיחי דעת מסוכנים דוגמת טלפון, רדיו דיסק, או שלט חוצות דינאמי, מודעות ללחץ חברתי, וחשיבות ההקפדה על מהירות נכונה, שמירת מרחק ועקיפה זהירה.
המדינה טוענת לאילוצים תקציביים. אילוצים תקציביים היו ויהיו בכל התחומים, ולא בכל מקרה הם מתאימים כמענה קסם שבכוחו לסיים את הדיון. אם היינו הגרועים באירופה ברמתנו האקדמית, למשל, האם היתה הממשלה מעזה להחליט על ביטול התקציב להשכלה הגבוהה?
מתבקשת השוואה אירונית בינינו לבין מדינות אירופה: בשנה האחרונה הזמין האיחוד האירופי עבודה שתסקור את התוכניות הטובות ביותר לבטיחות בדרכים, במערכות החינוך של מדינות האיחוד. הם מחפשים איך לשפר את הקיים, ואנחנו מחליטים לחסל את המעט שעוד התקיים. הם מצילים את ילדיהם, ושואפים להציל עוד ועוד מהם, ואילו אנחנו מתעלמים מהם, ומונעים מהם אף את החינוך הבסיסי. ובפראפרזה על הכתוב – מי שלא מלמד בנו לשחות בנהר, לא נותן בידו את הכלים להינצל בבוא הפורענות.
כמובן שלא רק על מעשה יציאת מצרים חובה עלינו לספר לילדינו. אנחנו חייבים בצורה הכוללת ביותר של חינוכם, כמו למשל ללמדם אומנות (עבודה), ואפילו לשחות בנהר, כדי שידעו למלט עצמם מספינה טובעת.
ואם על כל אלה אנחנו חייבים לחנכם, חינוך לבטיחות בדרכים אנחנו חייבים להם על אחת כמה וכמה.
אלא שלפני כמה חודשים החליטה הממשלה ההיפך, כשביטלה את החובה ללמד חינוך לתעבורה בבתי הספר.
ניתן היה להניח שהחלטת הממשלה מעוגנת במציאות שמאפשרת אותה, אבל המציאות הפוכה לגמרי: ישראל ניצבת במקום הראשון באירופה בשיעור הילדים ההרוגים בתאונות - כ 35 ילדים מידי שנה, ואליהם מתווספים כ 360 נהגים צעירים שנהרגו בכבישי הארץ רק בעשור האחרון. להקזת הדם המיותרת הזו מתחייב מענה שתועלתו מוכחת ממדינות אחרות, בדמות החינוך לבטיחות במערכת החינוך, אבל גם לנוכח הנתונים הקשים, החריגים לרעה בכל קנה מידה עולמי, החליטה הממשלה לא לחייב עוד את מנהלי בתי הספר לשלב חינוך לתעבורה בתוכנית הלימודים, החלטה שמשמעותה עלולה להגיע עד כדי העדפת תכנים לימודיים אחרים על חשבון החינוך לתעבורה.
כמיליון וחצי תלמידים מגן חובה ועד כיתה י"ב, שאמורים ללמוד חינוך לבטיחות, עלולים שלא לקבל עוד את מטען הידע החיוני להגנה על חייהם, מפני הגורם ההורג בהם יותר מכל גורם אחר – תאונות הדרכים.
ילדים, כדרכם, מתקשים לאמוד נכונה מרחקים ומהירויות, ולכן קולעים עצמם לסכנות קשות. שדה הראיה שלהם עדיין קטן בכ 30% משדה הראיה של אדם מבוגר, והם חושבים שהם נראים על ידי הנהגים גם כשאינם נראים בשל מימדיהם הקטנים. כושר השיפוט שלהם ילדותי, ושליטתם בתנועות הגוף עוד לא מפותחת, וממעידה אותם אל הכביש.
כשהם גדלים, הם נחשפים לסכנות המאפיינות נהגים צעירים חסרי ניסיון, וכאלה מנפיקה מערכת החינוך כ 80 אלף מידי שנה. דפוסי הנהיגה שלהם מושפעים מאורח חייהם בגיל הצעיר, ומורה הנהיגה שלהם, טוב ומסור ככל שיהיה, לא יכול להכינם לקראת האתגר לבדו.
מענה מועיל לכל אלה נותן החינוך התעבורתי, ולא לחינם הוגדר על ידי העותרים – אנשי מקצוע וחינוך – "פיקוח נפש". במסגרתו אמורים התלמידים ללמוד דגשים לנהיגה בלילה ובבילויים, חשיבות חגירת חגורת בטיחות, התמודדות עם מסיחי דעת מסוכנים דוגמת טלפון, רדיו דיסק, או שלט חוצות דינאמי, מודעות ללחץ חברתי, וחשיבות ההקפדה על מהירות נכונה, שמירת מרחק ועקיפה זהירה.
המדינה טוענת לאילוצים תקציביים. אילוצים תקציביים היו ויהיו בכל התחומים, ולא בכל מקרה הם מתאימים כמענה קסם שבכוחו לסיים את הדיון. אם היינו הגרועים באירופה ברמתנו האקדמית, למשל, האם היתה הממשלה מעזה להחליט על ביטול התקציב להשכלה הגבוהה?
מתבקשת השוואה אירונית בינינו לבין מדינות אירופה: בשנה האחרונה הזמין האיחוד האירופי עבודה שתסקור את התוכניות הטובות ביותר לבטיחות בדרכים, במערכות החינוך של מדינות האיחוד. הם מחפשים איך לשפר את הקיים, ואנחנו מחליטים לחסל את המעט שעוד התקיים. הם מצילים את ילדיהם, ושואפים להציל עוד ועוד מהם, ואילו אנחנו מתעלמים מהם, ומונעים מהם אף את החינוך הבסיסי. ובפראפרזה על הכתוב – מי שלא מלמד בנו לשחות בנהר, לא נותן בידו את הכלים להינצל בבוא הפורענות.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות