י"ט אייר התשפ"ד
27.05.2024

זה מה שהניע את ליצמן לצאת למתקפה הפרועה

מה הניע את ליצמן לצאת למתקפה הפרועה? גם בשאלת היחס המספרי הוא לא היה אמור לגעת בלי שקדמה לכך תביעה של דגל התורה, כפי שקרה בוועידת המפלגה לפני שנתיים // יעקב ריבלין מנתח

זה מה שהניע את ליצמן לצאת למתקפה הפרועה
יעקב ריבלין צילום: באדיבות המצלם



מבין כל הפגעים והאסונות של בין הזמנים - טביעות, התייבשויות בנחלים והתהפכויות ג'יפים - הפחות קטלני אך היותר מרגיז, זה ההופעות של הפוליטיקאים החרדים בפאנלים של הקמפים בישיבות. למה, לכל השדים והרוחות, הם לא יוצאים קצת לחופש ויושבים להירגע מול גלי הים או מול הזריחה במלונות ים המלח? שישחררו קצת אגרסיות ויחזרו לעבודה עם אנרגיות חדשות.
במקום זה הם נודדים כמו להקת בידור ברחבי הארץ ומשעשעים את בני הישיבות בתגרות מילוליות זה מול זה. וכל המרבה לחרף ולגדף את הצד כשכנגד הרי הוא מסומן בפנקסים של המפיקים כמי שמספק את הסחורה ויזכה להזמנה גם בשנה הבאה. ולא כאן המקום לשאלה מדוע מופעי קומזיץ אסורים, ותשפוכת השנאה של הח"כים לתוך הוורידים של בני הישיבות כשרה למהדרין.

הכוכב הבלתי מעורער של מופעי בין הזמנים לדורותיהם הוא משה גפני. גם בגלל המעמד הבכיר שלו, גם בגלל שהוא תמיד זמין - ממושב אדמית בצפון עד לבארות יצחק בדרום - אם מזמינים אותו הוא בא - ובעיקר בגלל שהוא תמיד מספק כותרות. אמירות שטובי המראיינים לא מצליחים להוציא ממנו, הוא משחרר חופשי בפני בני הישיבות הנלהבים. כנראה שמאות העיניים המעריצות הנתלות בו והחום שהוא מקבל מהקהל עושים לו את זה.

ובכל זאת, למרות החריפות והשנינות הצליח כוכב חדש לגנוב לו את הכותרות. מדובר בשר יעקב ליצמן, בדרך כלל אורח קבוע במעמדים של החצר ומוסדותיה, שהסתפק עד השנה בהופעות סולידיות עם ניחוח תורני. עד בין הזמנים הנוכחי גם הוא הבין שלא כל מה שאומרים בישיבות סיעה פנימיות או ב'פלפוליטיקה' מתאים לשיח עם בני ישיבות ואברכים שאין להם בעולמם אלא תורה וחסידות בלבד. את חיסולי החשבונות ומלחמות היהודים הוא הותיר לקולגה הוותיק מדגל התורה.
בשבוע שעבר החליט ליצמן לשנות פאזה. בהופעה משותפת עם השר דרעי בפני אברכים בערד (יפה עשו ראשי הקהילה שלא התירו נוכחות של בחורים צעירים) הוא תקף את דגל התורה כמו בימים של ערב הגשת הרשימות לפקיד הבחירות. לא, לא מגיע להם אפילו שישים-ארבעים ברשימה המשותפת - קבע השר ליצמן. בקושי שלושים-שבעים בגלל הקרע עם הפלג הירושלמי. הוא גם תקף את היוזמה של ח"כ מקלב להגדלת מספר חברי הכנסת וקבע שהיא נועדה לאפשר לדגל התורה לרוץ בנפרד בלי לחשוש מאחוז החסימה.

ומכלל כעס בא לכלל טעות. יום למחרת כבר העיר לו ח"כ גפני באיזה פאנל (חשבתם שהוא ישתוק?) שלהגדלת מספר הח"כים אין כל קשר לאחוז החסימה, שקבוע על שניים וחצי אחוז מכלל קולות הבוחרים. כלומר: גם אם יהיו מאה וארבעים ח"כים והמודד למנדט יירד באופן שיאפשר להכניס את המנדט השביעי של יהדות התורה (וכבר עסקנו בזה באריכות במדור זה לפני חודש) עדיין יהיה צורך במאה וארבעים אלף קולות לעבור את אחוז החסימה. תשאלו את אלי ישי.

גפני התייחס גם לשאלת היחס המספרי בין הסיעות. כצפוי, הוא טען שדגל התורה היא חמישים אחוז מכלל בוחרי יהדות התורה ולראשונה הודה רשמית בכוחו של הפלג הירושלמי לשרוף כחמשה עשר אלף קולות. אפס, כי קולות אלו, לטענתו, מתקזזים מול הקולות החדשים שמביאים ארגוני הקירוב שרובם ככולם, מה שנכון נכון, מופעלים על ידי יוצאי ישיבות ליטאיות.

(במאמר מוסגר, הלוואי וזה היה נכון. ארגוני הקירוב החרדים פועלים זה שלושים שנה ועד לרגע זה לא ראינו מהם תמורה אלקטוראלית. המנדטים החרדים גדלים ביחס מקביל לגידול הטבעי וגם זה בקושי. גם ש"ס שאמורה הייתה ליהנות ממאגר זה - יען כי רובא דרובא של החוזרים בתשובה בדורנו הם בני עדות המזרח - לא רואה מהם כלום. עיין ערך הבחירות האחרונות. ואם ש"ס לא, יהדות התורה האשכנזית על אחת כמה וכמה).

נחזור לליצמן. מה הניע אותו לצאת למתקפה הפרועה הנוגעת בעצב הכי רגיש של דגל התורה: הפילוג עם אבן שפרוט 4? גם בשאלת היחס המספרי הוא לא היה אמור לגעת בלי שקדמה לכך תביעה של דגל התורה, כפי שקרה בוועידת המפלגה לפני שנתיים. ההתקפה החריפה העמידה במבוכה את עמיתו לפאנל, שהדבר האחרון שהוא זקוק לו כעת זו מריבה עם דגל התורה. דרעי ניסה לרכך וסיפר לנוכחים שלמרות הדברים הקשים של ליצמן, הוא עובד יפה מאוד עם גפני מאחורי הקלעים של הזירה הפוליטית בכל הנושאים הנחוצים לציבור החרדי. ליצמן בתגובה: אני לא חוזר ממה שאמרתי.

בדגל התורה מעריכים שליצמן מחפש כבר הרבה זמן הזדמנות להסלים את האווירה בין המפלגות מסיבות פנימיות של אגודת ישראל בכלל והסיעה המרכזית בפרט. הקיץ הזה, אומרים הדגלאים, היה קשה מאוד עבורו. התחקירים על חברות הסיגריות, משבר הדסה שנגמר בניצחון משפטי אך בתבוסה תקשורתית ואבדן המעמד של השר הפופולרי ביותר, הכישלון המוחץ של ועידת המודיע לעסקים, והאתגרים שמציבה בפניו האופוזיציה בסיעה המרכזית בגלל מה שהם מכנים חוסר נחישות בנושאי השבת והרפורמים בשל הקשרים עם בנט ושקד. כל אחד מנושאים אלה הוא סיבה טובה לעצבים מרוטים. אם אתה לא יכול לשנות את השיח הציבורי נגדך, אומר כלל ידוע בעולם היח"צנות, תעשה כל מאמץ לשנות את נושא השיח. ההתקפה של ליצמן, לדעתם, נועדה לצורך זה בדיוק.
(אפרופו אופוזיציה. מי שקרא השבוע את המודיע ומצא שם ידיעה המשבחת את גפני על כך שזרק את נציגו של יונה יהב, ידידו הטוב של ליצמן, מדיון בוועדת הכספים - יכול להסיק מכך כמה מסקנות מעניינות).

לאנשי דגל התורה נוח כמובן להתעלם מהתרומה שלהם למתח בין הצדדים. ליצמן לא צריך לקרוא את יתד נאמן כדי להבין שדגל התורה לא מגבה אותו במאבק הדסה ולא בשום מאבק אחר. הוא קורא את העיתונות הלא מפלגתית ולדברי מקורביו מוצא שם טביעות אצבע של תדרוכים נגדו (אמת ויציב, י.ר.) כמעט בכל הנושאים העומדים על הפרק. בתוכם: הקשרים של ליצמן עם בנט - ביקורת ששככה כשבנט ביקר את הרפורמים; הקשרים עם שרת המשפטים איילת שקד שחתמה לאחרונה על פירוק איזו עמותה שהסיעה המרכזית נמצאת איתה בעימות מתמשך ועוד. ליצמן מרגיש שדגל התורה ודובריה מחפשים אותו בסיבוב. אז מה הפלא שהוא חיפש את ההזדמנות הראשונה כדי להחזיר להם כמו שצריך.

הבעיה היא שהוא לא מצא את המגרש הנכון. הכל הרי יודעים שכל הדיבורים משני הצדדים על שינוי היחס ברשימה לכנסת, הם בוקי סריקי. מאז הקמת יהדות התורה המאוחדת אין ערב הגשת רשימות בלי ויכוח על שינוי היחס הקבוע של שישים-ארבעים. תמיד מתווכחים, אבל הרשימה מוגשת תמיד באותו יחס, כאשר במקרה של שינוי במספר המנדטים, לטוב או לרע, דגל התורה משלמת את המחיר. כשיש חמשה מנדטים היא מקבלת שניים מתוכם. יחס מדויק של שישים-ארבעים. כשיש ששה היא יורדת לשלושים ושלושה אחוז בגלל המנדט הבעלזאי. כשיש שבעה היא שוב חוזרת ליחס הזה. רק במצב של שמונה מנדטים היא תזכה להגיע ליחס של חמישים-חמשים יען כי ברשימה המאוחדת יש לה את המקומות השביעי וגם השמיני.

ובכלל, אם ליצמן באמת חושב שהיחס הוא שבעים-שלושים לטובת אגודת ישראל, מדוע הוא הופך עולמות כדי למנוע ממנה כל אפשרות לרוץ בנפרד לכנסת. ליצמן הוא המתנגד הכי חריף בכנסת להורדת אחוז החסימה לשני אחוז. בגילוי לב אופייני לו הוא אומר שהמטרה היא למנוע מדגל התורה לרוץ בנפרד בגלל טענות הקיפוח שלה. אם אכן היחס הוא כזה, אדרבה, שתרוץ גם תרוץ. אגודת ישראל תעבור בנקל את אחוז החסימה, בעוד שדגל תתרסק עליו. זה חלום חיים של כל מי שהיה מעורב במשבר תשמ"ט ודחף את דגל החוצה מסיבה זו בדיוק. ההתנגדות מלמדת, אומרים בדגל התורה, שהוא לא ממש בטוח שזה היחס, ובליבו חשש עמוק שבמקרה של ריצה נפרדת עלולה גם אגודת ישראל להתרסק על אחוז החסימה.

ולמשתתפי הפאנלים ינעם.

המכתב ההיסטורי

את הדובדבן האמיתי של הופעות הקיץ קיבלו דווקא משתתפי הפאנל בישיבה הספרדית 'אור ברוך'. גפני לא שמר את הסקופ לישיבה שבחוריה מצביעים ליהדות התורה, אלא דווקא לש"ס. אלו בני הישיבה שזכו לפרסום ראשון של מכתב מרן הגרא"מ שך זצ"ל למנחם בגין ערב פינוי היישובים בסיני. בדקנו בארכיון שלושים השנה שלנו, וזה אכן פרסום ראשון ובלעדי שיגרום לעורכי יתד נאמן לשאול מדוע בחר יו"ר התנועה שלא לשחרר אותו אצלם.

אין זאת אלא שהמכתב נפל לידיו של גפני רק בשבוע-שבועיים האחרונים. אם היה מצוי בידיו קודם לכן, היה מפרסם אותו בסמוך להופעה הדרמטית שלו בפני חברי ועידת עיתון הארץ לשלום. גפני תקף שם את הימין וההתנחלויות וחטף בחזרה מחבריו לסיעה מנה אחת אפיים. בשעתו פורסמה כאן הביקורת המאוד חריפה של סגן השר פרוש על גפני שלדבריו מבריח מצביעי ימין מסורתיים מיהדות התורה. אם לגפני היה את המכתב, ודאי היה מפרסם אותו מיד ככתב הגנה.

החידוש, יש לציין, הוא במציאת המכתב. בתוכן לא היה שום דבר מפתיע. עמדתו של מרן הגרא"מ שך על ההתנחלויות ידועה ומפורסמת משכבר הימים. בפרט הוא התנגד להתנחלויות מבודדות העומדות בפני איום ביטחוני בלתי פוסק וחשש מפני פינוי בלחץ של אומות העולם. משכך התנגד להקמת מעלה עמוס ועמנואל, ותמך בהקמת ביתר ומודיעין עילית רק לאחר שהוצגו בפניו מפות המעידות על הסמיכות לקו הירוק שמבטיחה את עתידן גם בהסכם שלום במסגרת תיקוני גבולות והחלפת שטחים.

עם קשר או בלי קשר, שתי הערים החרדיות שליד הקו הירוק הן סיפור של הצלחה ומאכלסות עשרות אלפי משפחות חרדיות. עמנואל ומעלה עמוס הם כישלונות מפוארים. כל משפחה שם הייתה שמחה לעזוב היום, אם רק הייתה מקבלת פיצוי שהיה מאפשר לה לקנות דירה במקום נורמלי אחר.
מבחינה היסטורית אין ספק שמדובר במכתב מעניין. הוא נשלח לבגין ערב פינוי היישובים בסיני וחיזק אותו בהחלטה הקשה. במכתב נאמר שיישובים לא קודמים לפיקוח נפש ובמסגרת הסכם שלום יש להחזיר אותם למנוע שפיכות דמים. אין להתגרות באומות העולם שלא לצורך, קבע מרן הגרא"מ שך וציטט בהקשר לכך דברי חז"ל מתאימים.

אלא שגפני איננו היסטוריון וגם לא כתב שמכין מוסף פוליטי לחג. גפני השתמש במכתב כדי להצדיק את המתקפה שלו נגד חוגי הימין והמתנחלים. וכאן ישאל השואל: מה קרה לאחר המכתב לבגין? אם מרן הגרא"מ שך כל כך התנגד לימין ולהתנחלויות, מדוע טרפד לדרעי וגפני - שלמרות כל ההכחשות גם הוא היה תחילה באותה עצה של התרגיל הידוע בשנת תש"ן - את הקמת ממשלת השלום של שמעון פרס? פרס הכריז בשעתו שהוא יקפיא התנחלויות וילך להסדר של שטחים תמורת שלום. מנגד, הצהיר יצחק שמיר שהוא נגד החזרת שטחים ובעד בניין התנחלויות בכל מקום.

כלום שמיר הבטיח בשעתו לחזק את האידישקייט במדינה ולהגן יותר על האינטרסים החרדיים מאשר שמעון פרס? ההפך הגמור הוא הנכון. פרס הבטיח עולם ומלואו של תקציבים ופטורים לבני ישיבות בעוד ששמיר לא הסכים להתחייב על יותר משמירת הסטטוס קוו. אבל מי שקיבל את התמיכה של דגל התורה בהופעה הבלתי נשכחת ביד אליהו, היה דווקא האיש השני. הנימוק: צריך ללכת עם הימין כי הם קרובים יותר לחרדים. ומה עם ההתנחלויות? עם כל אי השביעות מבניינן, הן רק חלק אחד ממפה כוללת שרק מנהיג רוחני כמו מרן הגרא"מ שך מסוגל לראותה מקצה לקצה ולהחליט עם מי ללכת.

ברוח ההחלטה האמורה, הצביעה יהדות התורה על כל חלקיה, כולל דגל התורה, נגד הסכם אוסלו של רבין ופרס בתשנ"ד והשתתפה במסע התמיכה הגדול של 'ביבי טוב ליהודים' בתשנ"ו. מאז ועד היום חברה יהדות התורה לכל קואליציית ימין. וראה זה פלא, באף אחד מההסכמים הקואליציוניים עליהם חתמה אין סעיף הדורש הגבלת התנחלויות מבודדות.

אבל את כל זה שכח גפני לספר למשתתפי הפאנל של ישיבת 'אור ברוך'. תמהנו אם במהלך השו"ת שהתקיים כמנהג לאחר כל פאנל, קם איזה בחור עם תודעה פוליטית היסטורית והציג בפניו את השאלה המתבקשת של פיקוח נפש דוחה שטחים מצד אחד, והליכה עם כל ממשלה שהאג'נדה המרכזית שלה היא בנייה בשטחים ובריחה מהסכמי שלום.

בחור מתוחכם יותר היה מזכיר לגפני שהיה גדול בישראל נוסף שקבע, ועוד לפני מרן הגרא"מ שך, שפיקוח נפש דוחה שטחים, מה שלא מנע בעדו להורות על הצבעה נגד הסכם אוסלו והחזרת שטחים. היה זה מרן הגר"ע יוסף זצ"ל שפסק ההלכה הראשון שלו בנושא, ניתן כבר בכינוס התושב"ע הידוע של מוסד הרב קוק בשנת תש"ל. בשעתו, כאשר נשאל על כך, השיב בדברים הפשוטים והברורים הבאים: שטחים תמורת שלום - כן. שטחים תמורת הסכמים על הנייר - לא. הדברים נאמרו לאחר שהסכמי אוסלו התרסקו באינתיפאדה השנייה, בהנהגתו של הטרוריסט שקיבל רובים ושלטון בעקבות ההסכם. אם תרצו, זו גם התשובה לשאלה דלעיל על עמדותיו של מרן הגרא"מ שך בנושאי שלום וביטחון.

ההחלטה של גפני לפרסם את המכתב, לא נבעה כאמור משיקולים של מחקר היסטורי. גפני בא להצדיק את המסע שהוא מנהל נגד הבית היהודי והמתנחלים שאיתם יש לו חשבון פוליטי על רקע היחס שלהם לחרדים. החשבון כשלעצמו מוצדק. עוד לא שכחנו להם את חטא ההליכה עם לפיד במסגרת ההסכם הידוע של התנחלויות תמורת חרדים. הם גם יחטאו בכך שוב אם וכאשר האלטרנטיבה שלהם תהיה להישאר באופוזיציה. אבל למה להעלות באוב מכתבים ועמדות מדיניות שהיו יפים לשנות השבעים-ראשית שנות השמונים והשתנו לחלוטין בשנות התשעים?

להרגיז את בנט זה בסדר גמור, אבל כאשר המחיר הוא הקניית תדמית שמאלנית ליהדות התורה, עם מי גפני התייעץ לפני שהחליט לשלם אותו? למה לעורר סתם כך אנטגוניזם בחוגי ימין תורניים שהיו קרובים ליהדות התורה גם בשנות הזעם של ממשלת לפיד-בנט? אם גפני יצליח להוכיח תועלת מעשית אחת מהעימות עם הימין, נשמח להעמיד לרשותו את אכסניית הטור הזה בשבוע הבא.

ביבי עכשיו טוב לחרדים

בצהרי יום רביעי השבוע נחנך במיעוט עם אך בריבוי פוליטיקאים הכביש החדש לבית שמש. כמו בחנוכת גבעה C בביתר עילית גם כאן היה זה טקס לשם טקס. הכביש נחרך כבר מצמיגי המכוניות הדוהרות בשמחה, ובגבעה סי בביתר בונים כמעט שנתיים. אבל אם המחיר לרווחת הציבור זה כבוד ויקר לשרים הממונים והעלות היא של כמה בורקסים והכשרת מתחם זמני לטקס - הלוואי עלינו אירועים כאלה כל שבוע.

המשותף הנוסף לשני האירועים הוא הנוכחות של ראש הממשלה וח"כ גפני. שניהם לא החמיצו את ההזדמנות לרשום נקודות בציבור הבוחרים ולתזכר אותם על תרומתם החשובה. גפני יכול לטעון לזכות הלחץ שלו על האוצר לממן את הרחבת הכביש. פחות יש לו מה לטעון בנושא הספציפי של גבעה סי בביתר. באופן כללי יש לו את הזכות של מניעת אפליית הישובים החרדיים ביו"ש על ידי גופים אנטי חרדיים כמו החטיבה להתיישבות של אורי אריאל וחבריו המתנחלים. בלחצו של גפני נאלצה החטיבה לזרוק כמה מיליוני שקלים גם לערים החרדיות שמעבר לקו הירוק. גפני גם מנע אפליה של משרדים אחרים שביקשו לנתב את הכספים ליישובים הד"לים והחילונים בלבד.

מה לנתניהו ולשני האירועים? בתפיסת עולמו זו בכלל לא שאלה. בתוקף תפקידו כראש ממשלה הוא האחראי לכל דבר טוב שנעשה במדינה במימון ממשלתי. כאשר יש כישלונות הוא משאיר אותם לשרים שזה בתחום עיסוקם. לצערם הרב הוא מגיע לכל אירוע חשוב של חנוכת פרויקט שהם ירקו עליו דם ותקציבים וגונב להם את הקרדיט. במיוחד סובל מכך ישראל כץ שנתניהו רוכב לו על כל חנוכת פרויקט תחבורה חדש, ויש הרבה כאלה בשנה האחרונה.

תרומתו של נתניהו לכביש 38 אפסית. כץ הוא זה שהחליט להיענות לבקשת הנציגים החרדים ולהעדיף את הרחבת הכביש על פני פרויקטים אחרים שמחכים בתור. אחרי שתקציב משרד התחבורה אושר בכנסת אין לנתניהו אפס קצה של השפעה בהחלטות להיכן לייעד את הכסף.

הסיפור של גבעה סי בביתר שונה לחלוטין. נתניהו הגיע לשם בזכות ולא בכוח הזרוע של גניבת הקרדיטים. מאז עליית טראמפ לשלטון אישר נתניהו בניית שבע מאות וחמישים דירות חדשות בעיר. זה לא הסיפור של ההפשרה ברמת שלמה בירושלים שנתניהו הודיע עליה בתרועה גדולה מספר פעמים ועצר אותה בוועדות התכנון והבנייה. בדקנו במשרד השיכון ומתברר שהאישור בביתר הוא אמיתי. מבדיקה מול גורמים במשרד עולה כי בשבועות הקרובים ייצאו חוברות המכרזים לקבלנים. מהרגע שקבלן זכה בקרקע ושילם עליה אין תקדים של הקפאה בשלב האישורים.

האישורים הם פועל יוצא של מלחמה עיקשת מצד הנציגים החרדים בכנסת וראש העיר מאיר רובינשטיין. האחרון הוכיח באותות ומופתים שבכל ההפשרות הקודמות הועדפו ההתנחלויות המבודדות של האריאלים והסמוטריצ'ים על פני הערים החדשות. בקשרים שיצר מול לשכת ראש הממשלה (תוך עקיפה חדה של היועצת החרדית שלדברי גורמים בעירייה רק הפריעה), הוא הצליח לקבל כמעט שליש מסך ההפשרות שלאחר בחירת טראמפ.

בימים אלה הוא נאבק על החזרת המעמד של יישוב בעדיפות לאומית א' לעיר. מה שיאפשר הנחות של חמישים אחוז בדמי הפיתוח של הקרקע ומתן עדיפות לבני המקום במכרזים למשתכן. אם יש חדשה טובה בחום הקיץ הנורא, זה שהוא כאן ולא במלחמות התרנגולים של הנציגים החרדים בפאנלים המיותרים לחלוטין בקמפים הישיבתיים. ישחקו נא הנציגים אך לא לפנינו.
יעקב ליצמן משה גפני דגל התורה אגודת ישראל קעמפים

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד