י' אייר התשפ"ד
18.05.2024

איך קרה שמדינה כל כך צעירה מאבדת את טובי בניה דעה

איך קרה שמדינה כל כך צעירה מאבדת את טובי בניה ובנותיה לארצות זרות. איך קרה ששכחנו להשקיע דווקא בהם, אלה שגדלו על ערכי אהבת המולדת, על רצון ממשי לבנות את המדינה הזאת ולשגשג יחד איתה • מאי גולן על היורדים מהארץ

אילוסטרציה. צילום: Rahim Khatib/ Flash90
אילוסטרציה. צילום: Rahim Khatib/ Flash90



מספר היורדים מהארץ הולך ועולה מדי חודש, מדי שנה. צעירים מבריקים, פטריוטים ושורשיים, שמחליטים פשוט לנטוש את הכל, לעבור לארץ זרה ולהתחיל את הכל מחדש. למרות המשפחה, למרות החברים, למרות הסביבה התומכת. כשמסתכלים במבט ראשון על אותם יורדים, המסקנה הראשונה שעולה לראש היא שסיבת עזיבתם היא כלכלית. אנחנו מיד מתייגים אותם כסוג של וותרנים שעזבו את ארצם שלהם למען בצע כסף. אך ככל שמתרבים מספר היורדים וממי הם מורכבים, נחשפת תמונה עגומה ואחרת לגמרי. אותם חברה שיורדים מהארץ שגילם נע מגילאי 23-40, רווקים ונשואים, עוזבים מתוך תחושת תסכול קשה כלפי מדינת ישראל. תחושה שמלווה בהבנה שפה, כבר לא נשאר מה לחפש ובעיקר, אין כבר טעם להילחם.

"הארץ טובה רק לתיירים" אומר לי אמיר - בן 32, איש הייטק, שומר מצוות ונשוי טרי. "ניסינו וניסינו, אבל זה כבר יותר מדי. קשה מבחינה כלכלית, קשה לנו חברתית. פשוט קשה".

אני חושבת על המשפט הזה שאמר לי אמיר ומסתכלת על אשתו שבעיניה עצב מודחק. אני מבינה אט אט שהם יורדים מהארץ לא כי הם כבר לא אוהבים אותה, אלא כי הם רוצים להמשיך לאהוב אותה - אך מבינים שאם ישארו, האהבה הזו תיהפך מהר מאוד לשנאה. אנחנו יושבים מול החדשות וכתבה רודפת כתבה; הלומי קרב שלא מקבלים טיפול, נכים שמפגינים בכדי לחיות במינימום של כבוד, נהג שחטף מכות מנהג אחר בכבישים רתוחי הדם שלנו ולקינוח, אזרח ישראלי שחטף מכות מארבעה מסתננים בלתי חוקיים ובסוף הוא דווקא זה שנכנס לכלא. דבר רודף דבר, עד שאני מסתכלת בבני הזוג שיושבים לצידי ורואה שלא נשאר להם אוויר.

איך קרה שמדינה כל כך צעירה מאבדת את טובי בניה ובנותיה לארצות זרות. איך קרה ששכחנו להשקיע דווקא בהם, אלה שגדלו על ערכי אהבת המולדת, על רצון ממשי לבנות את המדינה הזאת ולשגשג יחד איתה.

זה מורכב מהרבה בחינות, הבירוקרטיה שמנגנת על אחרון העצבים של אזרחי מדינת ישראל ומוציאה מהם את הייאוש עד לכדי הרמת ידיים, ההתנהגות המתלהמת של הרחוב הישראלי חסר הסובלנות והנימוס הבסיסי, אך בעיקר הלחץ המאסיבי והבלתי פוסק של טרור וסכנה שאורבים בכל שעה ומכל פינה.

מדינת ישראל לא אשמה בסכנות האורבות לה מבחוץ ומבפנים, שכן היא מודעת לכך שהעם היהודי נלחם משחר נעוריו על זכותו להתקיים, אך במה היא כן אשמה? היא אשמה בנורמת חיים אשר מקשה את חיי היום יום. הרשויות שמקשות, החוקים המלחיצים, חוסר רגישות חברתית ממשית מצד נבחרי הציבור - שבשנים האחרונות פשוט הפכה למועקה בלתי נסבלת על חייהם של צעירים רבים שמתחילים לבנות את חייהם וגם על כאלו שכבר היו מספיק אמיצים לנסות. חוסר היכולת להקים בית ולהתקיים בכבוד מינימאלי מבלי ייסורים ועבודה שוחקת - הפכו רבים בחברה הישראלית לכאלו שוויתרו על החלום, החלום הציוני.

רגע לפני שאמיר ואשתו עוזבים את הארץ לקנדה, אני אומרת להם (בלית ברירה) שהם צודקים, המצב אכן לא קל, אבל עדיין ולמרות הכל זו המדינה שלהם, אז מה תחושת השייכות, מה עם הציונות?.

"ציונות זה לא מה שהיה פעם" אומר לי אמיר. "פעם הייתה ציונות, אבל היום היא נמצאת אי שם בין שחיתות לנהנתנות, בין אינטרסים לדמגוגיה. ציונות כמו שאנחנו מכירים ומאמינים בה, כיום מעטים מאוד בישראל זוכרים עדיין איך היא באמת נראית ומה היא באמת אמורה לסמל. כשהציונות תחזור בע"ה למקומה הנכון, גם אנחנו נחזור, אני מבטיח לך."
ציונות ירידה מהארץ

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 17 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד