החרדה הופכת אנשים ל'כלומניקים' ?

בטור הקודם סיפרנו על מוטי, בחור בגיל שידוכים, שנכנס לחרדה.

הסברנו מה קורה לנו כשאנחנו נכנסים לחרדה וגוללנו את קורותיה של 'בעיית החרדה'.

בטור הנוכחי, אנו ממשיכים עם אותו נושא, אך הפעם נעקוב אחר חיים, אף הוא בחור שסובל מחרדה. גם במקרה הזה, כל הפרטים המזהים שונו לחלוטין.

אולי כדאי לציין ששאלתו של מוטי החזירה אותי כמה שנים אחורה לטיפול בבחור בשם חיים, שאת השיחה המרתקת עמו אנו מביאים כאן כלשונה.

• חיים (עיניו כבושות בקרקע): תראה, רק לך אני מספר את זה. אני מרגיש כזה "כלום"... ומה שמוזר זה, שאחרים יגידו עלי "חיים הוא בחור מוצלח, הלוואי עלי להיות כזה". האמת? זה נכון! כמעט מכל הבחינות אני מצטיין; אולי מלבד התחום החברתי. בעצם, פעם גם אני עצמי חשבתי כך על עצמי, ראיתי את עצמי כמוצלח, כ"שפיץ": מוכשר, מוערך ע"י הרמי"ם והמשגיח. לוקח תפקידים, אחראי. אולי טיפה מופנם, אולי טיפה גם מתרגש בקלות... אז מה?

נו טוב, זה היה שייך לפעם. היום אני כבר לא מי-יודע-מה אוחז מעצמי. למה? למה אני נהיה כזה "קטן" מול אנשים כמו האבא של הבחורה בשידוכים? או בעצם כל מי שנדמה לי כי הוא בוחן אותי... אתה יודע? מה שמצחיק - אנשים אומרים לי: "מה אכפת לך מהם, תתעלם". כאילו שזה כל כך פשוט...נראה אותם. אנשים פשוט לא מבינים אותך כשאתה במצב כזה.

• יצחק: כן, הם רוצים לעזור, אך זו לא הדרך שעוזרת לך. ואתה בטח נשארת עם הרגשת בדידות וחוסר מוצא.

• חיים: בדיוק, ממש ככה.

• יצחק: בוא נחזור קצת אחורה, מתי כל זה התחיל? מתי ה"כלום" הזה פלש לחיים שלך לראשונה?

• חיים: (נושם נשימה עמוקה) או. קי...היתי בישיבה קטנה, שעור ג'. אתה אולי לא תאמין, אבל מישהו שעמד לפני, באמצע התפילה התעלף. זה היה מפחיד, אך אני הייתי זה שהרים אותו, ששם עליו מגבת לחה. הוא - התאושש מאוד מהר, אבל אני פיתחתי מן פחד כזה, שאם זה קרה לו ככה סתם - זה יקרה גם לי. כל פעם שעברה לי בראש מחשבה כזו, מייד אמרתי שלוש פעמים "חס ושלום". התחלתי לדמיין באמצע הלימוד שזה קורה לי, כמה שניסיתי להשיח את דעתי זה פשוט לא הרפה, נהיתי רדוף פחדים, בוהה, הפסקתי להתרכז. שמעת פעם על מן תופעה כזו? אני מקווה שאתה לא רוצה כבר לאשפז אותי...(צוחק במבוכה).

• יצחק: חס ושלום, לאשפז...(צחקתי גם אני), זה נורמאלי ושכיח יותר ממה שאנשים מעלים על דעתם. צריך להבין: כדי לפתח פחד אין צורך להיות במצב מאיים בעצמך, מספיק שראית, או אפילו רק שמעת על מישהו שהיה מעורב במצב מאיים כדי לפתח חרדה שזה יקרה גם לך.

• חיים: באמת? אני שמח לשמוע...כלומר, לא ממש שמח, אבל אתה יודע –

• יצחק: כן, לדעת שאתה לא משוגע ושהרבה סובלים מאותם דברים, זה בכל זאת מעודד, נכון?

• חיים: בוודאי...בכל אופן, פעם אחת כשניגשתי לעמוד להתפלל - הייתי ניגש מדי פעם לעמוד - באמצע התפילה עלתה לי פתאום תמונה נוראית ...(מוטי מסיט את מבטו וכובש את עיניו ברצפה) ש...

• יצחק: (בעדינות) ש – מה, שאתה מתעלף?

• חיים: כן...אפילו יותר גרוע. בכל אופן, פתאום שכחתי איפה אני אוחז, תבין, מאה בחורים בבית המדרש. ואז, היו כמה בחורים, בוא נאמר, לא שיא הרגישות, שהתחילו להתלחשש, לצחוק. אני החלפתי צבעים, נהיה לי לוהט, הרגשתי שכל החדר מסתחרר סביבי, כאילו אני יוצא מהגוף שלי...אתה לא יכול לברוח לפתע פתאום, אך גם לא ממש למצוא איפה אוחזים... לאחר חצי דקה מסויטת, מישהו ניגש להראות לי היכן אני אוחז...איכשהו, בלי לדעת מה אני אומר סיימתי את התפילה וברחתי החוצה, כולי מושפל והמום. אחד מהליצנים ניגש אלי, אמר לי: "אל תיקח את זה קשה, סתם צחקנו" השתמטתי ממנו בהמהומים לא ברורים.

• יצחק: חוויה נוראית! איך זה המשיך?

• חיים: בקיצור, הפסקתי לשאול שאלות בשיעור (גם לא הייתי מרוכז מי יודע מה), לא עשיתי קידוש בקול רם בנוכחות אחרים, לא העזתי להגיד דבר תורה בסעודה, כמובן שלא עליתי יותר לעמוד. התחמקתי מבית הכנסת בעת חלוקת העליות...

• יצחק: אפשר לומר שניסית להימנע מכל חוויה הדומה לחוויה שאתה עברת?

• חיים: בוודאי! תבין, בהתחלה לא רק שפחדתי שיצחקו עלי, שאראה מוזר; פחדתי פשוט שאתעלף מול כולם, אאבד את ההכרה ואולי גרוע מזה...אבל, ברוך השם, הפחד הזה עבר לי. מה שנשאר, עד היום, זה הפחד הנורא, שאעשה לעצמי בושות מול אנשים.

• יצחק: אולי אתה יכול קצת לפרט; באילו מצבים עולה הפחד, ומה המילים שעוברות לך בראש?

• חיים (מישיר מבט, מדבר בגילוי לב): מחרידה אותי המחשבה שאני אמצא את עצמי חשוף מול עיניהם הבוחנות של כל היושבים בחדר. אני חושש שמא אומר משהו לא לעניין, ואז ילעגו לי ואני אתבלבל, אסמיק, ארגיש לכוד ולא יכול לברוח. וכולם בטח ירגישו תדהמה ובוז לנוכח הרמה העלובה של הביטחון העצמי שלי: "מה?? זהו המוצלח שלנו?? פשוט לא להאמין כמה הוא התדרדר...".

הופכים ללעג וקלס

רגע לאחר שהוא משחזר את השיחה 'ההיא', מנסה הד"ר בכר לנתח אותה ואת התופעה.

"כפי שהזכרנו, וכפי שרואים בסיפורו של חיים, הסובלים מההפרעה חוששים ממגוון מצבים חברתיים או ביצוע פעילות כלשהי בפני אנשים. במיוחד קשה להם לדבר עם אנשים שנתפסים כבעלי סמכות או "מכובדים" ולהשתתף במצבים בהם הם עשויים לבלוט, או להימצא במרכז תשומת הלב.

"המצבים הללו גורמים לחרדה ולסבל, ולכן הם מנסים להמנע מהם ו/ או לבצע כל מיני פטנטים שיעזרו להם כמו להשתמש בטלפון במקום שיחה פנים אל פנים, לדבר מהר, לדבר כאשר הם פונים הצידה.

"המחשבה העיקרית של אנשים הסובלים מחרדה חברתית הינה שבמצב המאיים הם יושפלו, יתנהגו לא כיאות ולפיכך יהפכו למושא ללעג.

"לכך מתלווים סימפטומים פיזיים של חרדה. הבעיה הקשה היא שחלק מהסימפטומים הללו גורמים בעצמם לתחושה מוגברת של השפלה: 'הם בטח חושבים שאני משוגע'.

"אצל חיים הסמפטומים היו חריפים במיוחד, וגרמו לו גם את החרדה הנוראית שמא יתעלף מול אחרים. לעיתים אף עלה בו פחד איום שמא פשוט יקרוס וימות חלילה.

"מלבד הקשיים שהוא עובר בתחום השידוכים, יתכן שאם האדם לא יפנה לטיפול אזי גם בחירת העיסוק תפגע.

"למשל יתכן ואם יוצע לו להיות ר"ם הוא ישיב בסירוב. וזה משום שכאשר החרדה החברתית מנווטת את החיים - בחירת מקצוע הלימוד נעשית לא על פי העניין המקצועי, אלא על פי השיקול שלימוד המקצוע אינו דורש להציג או להרצות בפני קבוצה.

"כל זה עלול לגרום לסובל מהחרדה החברתית 'להיתקע' באותו מקום עבודה שנים רבות ללא עניין.

"יש לזכור שכיוון שראיונות עבודה מהווים כרטיס כניסה למרבית העבודות, חלק מהסובלים מלכתחילה ידירו רגליהם מראיונות אלה או ישתדלו למעט לפנות להצעות עבודה שהתנאי להשתלב בהם הוא ראיון.

"מכל אלה עולה באופן ברור שתפקודם של הסובלים מחרדה חברתית נפגע במגוון רחב של תחומים, ואיכות חייהם פחות טובה בהשוואה לאנשים ללא חרדה חברתית.

"מדוע אנו מרחיבים כל כך בנושא של הכרת החרדה החברתית והנזק אותו היא גורמת? מדוע זה חשוב בתור בסיס והקדמה לדרך הטיפול? התשובה היא, כי כך מתגבר החשק להפסיק להיכנע לה, להלחם בה ולמגר אותה אחת ולתמיד!".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!