'יתד': שיטת 'הפלג' סילוף הטייה ועיקום של בני התורה

מול אקדחם של הבונדיסטים רבבות רבבות בני הישיבות הקדושות ואברכי הכוללים חוזרים להגביר חילים לאורייתא. תחילת זמן חורף, ועולם התורה שב אל אוהלו אחרי תקופה של פגרת ימי תשרי. אחרי הישיבה בדירת העראי בצילא דמהימנותא, אחרי פרק זמן קצר למנוחת הגוף והנפש, שב הכבשן התלמודי ללהוט ולהעלות אדים של ריתחא דאורייתא. בני התורה מבקשי ד' שבים אל מקומם הטבעי ואל ביתם האמיתי, כדי לעלות ולהתעלות, להשיב את הרוח בימי הגשם. שוב חוזרים המראות המפעימים של רבבות בני התורה הנוטלים מטלטליהם בידיהם כדי לשוב ולקבוע את מקומם במשכן ד'.

משום כך קוראים מרנן ורבנן גדולי ראשי הישיבות שליט"א במכתב פומבי לרבבות בני התורה להתחזק בתלמודם. בדברים נוקבים הם מבקשים מבני התורה לסגור את דלתותיה של תיבת נח לבל יבואו בה המים הרעים של המבול, כי רוחות הזעף שמבקשות לעקור לומדים מבית המדרש, לא נושבות רק מבחוץ. המפוח הרע יוצר הוריקנים רוחניים גם בשולי המחנה, שם משוטטים "כמה ריקים ופוחזים כצאן אשר אין להם רועה" כלשון מכתבו החריף והנוקב של מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א ועמם אנשים באיצטלה דרבנן ובהופעה של תלמידי חכמים מבטלים תורה - ורוחם הגסה והנגופה, עינם הרעה, לשונם המשתלחת, מחשבתם המעוותת ובדעתם המעוקמת מקווי נייעס ועתונות שכתובה בדיו מורעלת, מוליכים ומשסים את משלחי היד והרגל לפגוע בגדולי ראשי הישיבות בנסיון לפסוע על ראשי עם קודש, לעוות את דרכן של הישיבות ולהטותן למחוזות לא להם

ושמעולם לא דרכה בהם כף רגלו של בן תורה "ואם אין יראת אלוקים וגו'" כלשון המכתב.
בחוץ נפתחו ארובות השמים ומעיינות תהום מציפים את הארץ. אף שמדובר רק בקילוחי מים עכורים של סילוף ההשקפה הטהורה, הטיית דרכן של הישיבות ועיקום צורת בן הישיבה, אך גם טיפות קטנות יכולות לפגום בחלקות טובות וגם אנחנו עלולים להרטב - אם לא נמהר להכנס לתוך תיבת נח ונאטום את כל החלונות ולא ניתן לטיפות המים המעופשים להגיע גם למקומות הנקיים.

וכך כותבים ראשי הישיבות שליט"א – רבותיהם של רבבות אלפי עמלי תורה ולומדיה שרשות הרבים אינה מכירה את חזותם אך יודעת את תוכם ופנימם: "הננו בזאת בפניה נרגשת לרבבות עמלי התורה ובניה השוקדים על תלמודם בהיכלי הישיבות הקדושות וכוללי האברכים, לחזור על הדברים הפשוטים בדרך התורה המסורה בידינו, כי מחובת כל בני התורה יראי השם וחושבי שמו לחזק את יקרת ערך התורה הקדושה, ולהוסיף חיזוק בשקידת הלימוד בהיכלי התורה מתוך יראת שמים טהורה עומדת לעד, ולשמור בכל משמר שלא להגרר בשום דרך שהיא אחרי מעשים שאינם מדרך התורה, שעוזבים מקור מים חיים, וגורמים לחילול שם שמים בפרהסיא והשפלת כבוד לומדי התורה וחכמיה, והגדילו באחרונה עשות בהפרעה להרבצת התורה וביזוי גדולי מוסריה ומנחיליה".

ישיבות אינן מקומות לימוד בלבד. היכלי התורה אינם מקומות להשתלמות במדעי היהדות. לא מדובר, ח"ו, ב"אוניברסיטאות לתורה ולתלמוד". בני תורה אינם תלמודיסטים. בין הכתלים האלה, יוצרים בני אדם שלמים. לכאן באים כדי להוסיף נדבכים לבניין חייהם של הצורבים ולסתת זיזים באישיותם. כאן בתוך ההיכלות האלה בונים בני אדם. כאן, בתוך השטייגען המופלא, הולכים ונוצרים בני תורה. זהו אי בודד בלב הים הסוער של התקופה. זוהי תיבת נח המשייטת בבטחה על גלי התקופה הגועשים. בן תורה הינו "בן תורה" כי התורה היא כל חייו ואורך ימיו, אך בכך הוא נהפך לחפצא אחרת, למהות אחרת.

בן ישיבה אינו מייבא דבר מבחוץ אל הכתלים הקדושים ואיננו מעריץ שום דבר מחוץ לישיבה, לא אסירים, לא לוחמים ולא גיבורי כח פיזי. בן ישיבה מעריץ רק מתמידים, למדנים, אנשי מוסר ומחשבה, ראשי ישיבות ובעיקר גדולי הדור שליט"א. בני הישיבה מעריצים גאונים, שקדנים, בני עליה – סיני ועוקרי הרים - ולא פורעי חוק וסדר. אבל אי ההערצה לאלו איננה בגלל שהם אנרכיסטים, אלא בגלל שאינם שייכים לישיבה והנהגתם אינה בית מדרשית.

בן תורה הוא רק בן הישיבה ואינו יכול לפתוח את השקפת עולמו הבית מדרשית לרוחות העוועים הנושבות מלבר, ועוד להכניס אותה לתוך "הישיבה". אם חס וחלילה הוא יביא עמו אל בין הכתלים הקדושים את כליו של היצר הרע, הוא לא רק חוטא אלא גם מחטיא את הרבים. הוא לא רק קודח חור בתאו בתיבה, אלא עלול חלילה להטביע את כל התיבה המשייטת בבטחה על גלי התקופה הסוערים. מהותו של בן תורה, אינה נקבעת רק על פי המקום בו נטועות כפות רגלי בשרו. במקרים מסויימים, חזותו מעידה עליו, כתעודה זהות, על שייכות ברורה לעולמה של תורה. הוא מקפיד על מצוות, קלה כחמורה, ובכל זאת, נשמתו התלושה מרחפת מצידו השני של הגדר. רגלי רוחו בוססות במדמנת הרחוב החילוני, והוא חשוף לרוחות התקופה העזות ושרעפיו נתונים למחשבות והשקפות מיובאות ממחוזות זרים.

מרן המשגיח דמיר הגה"צ רבי ירוחם זצוק"ל מחדד את הדברים במלוא עוצמתם: "ויוותר יעקב לבדו, דמשום שהי' במעלת 'לבדו' מזה יצאה דרגת 'יושב אהל'... בן ישיבה נבדל מאיש המוני לא רק בזה שעיסקו כל היום בת"ת, אלא גם בזה שהנהו בן ישיבה, ז"א לפי דרגתו ובחינתו הנהו 'יושב אהל', ישיבה בעלמא. ולו ננסה להושיב איש מן השוק לשעה קלה בישיבה, יראה שלא יעלה זו בידו, כי לאיש המוני מן הנמנע לישב בישיבה, כיון שהוא 'איש ציד', קשור כלו בהוויות העולם, ממילא הוא 'איש שדה', ואין לו כלל מעלת 'יושב אהל' ולא יוכל בשום אופן להיות 'יחידי'".

"ומזה יוצאת הערה לאדם שבכדי להגיע לדרגת בן ישיבה, ז"א לדרגת 'יושב אהל', צריך הוא מתחילה להיות בדרגת 'לבדו', ז"א שיהי' בלתי תלוי בעולם ובסביבה שמחוצה לו, ואפי' לו ישב וילמד כל היום, אבל אם אך לא יהיה בדרגת 'לבדו', לא יהי' 'יחידי', קיים לעצמו מבלי קשרים עם העולם – אז לא יהי' עדיין בן ישיבה. וזוהי הערה לכל בן תורה הרוצה להיות בן ישיבה, שישתדל בכל כחו להעשות יחידי, וכפי מדרגתו בזה יהי' בן ישיבה... בן ישיבה היושב כל היום בישיבה, אם אך אינו בדרגא זו שכל רעיוניו ושרעפיו תפושים בישיבה, מבלי שיהי' לו שום שייכות וקשר עם הרחוב, אינו בדרגת 'בן ישיבה'. בחינת 'בן ישיבה' היא בחינת 'יושב אהל' (דעת חכמה ומוסר ח"א, מאמר ק.).

יכול בן ישיבה להיות "שפיץ למדן", חריף מחשבה ומתמיד, עוקר הרים באיזמל הגיונו ומסיק תנורי "ברען" ישיבתי, אבל חלילה, רוחו מרחפת במקום אחר: טהור דעותיו וטהור מחשבתו רחוקות ממהותו של בן ישיבה. בתחומי התעניינותו, בשיגו ושיחו, הוא מנותק ממושגים של רב ותלמיד, צמיחה וגדילה, שאיפות והשגות. באוזנו החיצונית הוא קשוב לשיעורים ולשיחות ולוועדים, אבל אוזנו הפנימית קשובה ומחוברת לקולות הרעים מבחוץ הקוראים לו "בוא, צא, בוא תלחם, בוא תפגין, בוא תפרוק את עדי הישיבה. תתנתק".

מה שקובע הוא – לא רק מה והיכן בחור לומד, אלא מהיכן יונקת נשמתו, היכן נטועים שורשיו. בן ישיבה מתחיל את הזמן ומגביה את חומותיו, אין לו קשר עם העולם החיצון, ואסור שיהיה. מי שמקיים לעצמו קשרים עצמאיים עם העולם החיצון, נשללה ממנו האזרחות של בית ד', ותוקף דרכונו פג. רבותינו בוני עולם הישיבות מאז מרנא רבי חיים וואלוז'ינר זצוק"ל ועד לחותמי המכתב האחרון לימדונו ומלמדים אותנו, תבעו מאתנו וממשיכים לתבוע, כי הניתוק, חייב להיות מוחלט, בלתי הפיך. היניקה חייבת להיות רק מבפנים, מבית המדרש, מהגמרא, מהסטנדר. אין לבני ישיבה שום תפקידים בחוץ, ויש לרחם על שטופי מוח שיוצאים מישיבות של מעלה למדרונות של מטה מטה – ירחמם ד' וישובו מדרכם. בבניין הישיבה בראדין החלונות היו גבוהים מקומת אדם, כדי להדגיש את הניתוק ואת ההפרדה המוחלטת מהרחוב, גם אם הוא רחוב של עיירה שקטה ושכוחה - על אחת כמה וכמה כשמדובר ברחובו של כרך סואן ומלא במאורות של היצה"ר שגורר לומדים למאבקי "קודש" בדרך לתחתית המדרון. בישיבת מיר היה הגה"צ רבי יוסף ביגון זצוק"ל מוכר בולים וגלויות בהיכל הישיבה, כדי שלא יהיה צורך לעזוב את כתלי בית המדרש, כי עצם היציאה הרסנית ומסוכנת. הרחובות הרי סכנה רוחנית, אוצר המילים, המראות הנוראיים. במיוחד כשהעבירה עטופה באיצטלה של מצווה ומלחמת היצה"ר המנתקת מוסווית באדרת כחש, באיצטלה של מצווה.

עד כמה החיבור צריך להיות לתורה בלבד, תספר רשימה מפרי עט הזהב של הגאון בעל ה"שרידי אש" זצוק"ל. המאמר בו הוא מתעד ארוע בהיכלה של סלובודקה בשנת תרס"ה, פורסם ביתד נאמן ער"ש נשא תש"ס מתוך "הנאמן" טלז טבת תרפ"ח. באותם שנים אכלה אש את רוסיה. הבונדאים נהגו לפרוץ בסופה וסערה לבתי כנסיות ולהוריד את הרב הדורש מעל בימה. נער בונדאי תפס את מקומו ובמקום דברי א-לוקים חיים החל להטיף דברי כפירה ומילות גיוס ושבח לרעיון הקומוניסטי ולמהפכה הרוסית. הארוע התרחש בשעת צהרים כשהישיבה היתה מלאה מפה לפה. קבוצת בונדיסטים חמושים התפרצו לישיבה ובני הישיבה ניסו להתעלם בחיוך. לפתע הדהד קול ירי והכל חדלו מתלמודם. רק קולו של "המתמיד", גבר על קולו של הנער הבונדיסט שהחל בהטפות של רעל ושכנוע. איש לא ידע את שמו. הוא לא התקבל לישיבה, אלא בא, ישב בקרן זוית ולמד שם יומם ולילה. כששאלו המשגיח לשמו, השיב: "יהודי אשר חשקה נפשו בתורה". קולו של המתמיד גבר על קולו של הבונדיסט, וזה רומם את רוחם של בני הישיבה שהחלו ללעוג לבונדיסטים. ואז נשמע רעם של יריות. בחורי הישיבה נבהלו והחלו להמלט לכיוון הדלת שנסגרה עליהם מבעוד מועד. הבונדיסטים פקדו עליהם לחזור למקומותיהם ולשמוע את נאום ההסתה של הבונדיסט.

וכך מתאר הגר"י וינברג זצוק"ל בלשונו הזהב את מה שארע מאותו רגע:

"בכח איתנים הוא מתגבר ומתרומם כאילן הנגדע משרשו. הוא הולך ונדחף ונעקר מן המקום אשר בו היה שתול תמיד מן הרגע הראשון לבואו לישיבה. בישיבה התחולל שינוי כביר. נגינתו הראשונה של המתמיד שהיתה נשמעת תדיר בישיבה בלי הפסק רגע, נדמה פתאום. והוא בעצמו כונן צעדים בטוחים, אשר לא ידעו כל מעצור ומכשול בפנותו לו דרך אל הבימה. הכל נרעשים כמו מפני מאורע אי רגיל ובלתי צפוי. בשעת הילוכו אל הבימה הכל נסוגים אחור מפניו, כמו נפחדים מפני כח המסתורין שבאישיותו. מבט עיניו העמוקות והחולמות יביע התרגזות אין קץ ויזרה אש עצורה לכל עבר. אף הבונדאים יטו הצידה".

"הנער הנפחד יורד מעל הבימה ובמקומו עולה המתמיד. דממה חרישית קמה למראה כל אלה. עיני הכל נטויות אליו, הרוחות מתרכזות סביבו ובטלות בו. לאט לאט יניח את הגמרא על העמוד שלפניו, ופתח אותה כדי קריאה שורות אחדות ושוב יסגרנה. כה יעמוד שעה קלה חסר תנועה. עוית פניו החיורים שרשמיהם מעידים הם על התרכזות לא מעלמא הדין, וכמו כן הדמעות היורדות ומתגלגלות על שער זקנו, עדים הן לסערות נפשו פנימה... והוא עוד יעמוד על עמדו בלי אמר ודברים ורעד אחז את כל הישיבה כולה".

"וידבר המתמיד את דבריו: 'החוטאים האלה – הוא מראה בידו הצנומה על הבונדאים – אשר בטלו מתמיד תורה ויבטלו גם אחרים הימנה – ד' יסלח להם. כי אש זרה סמאה את עיניהם. אבל לנו, שהתורה היא קניננו ואורה הוא המחיינו – רפיון רוחנו לא יימחל ולא ייסלח לעולם! זה כשתי שעות הפסיקה הישיבה את משנתה. אבותינו ואבות אבותינו עמדו לשם התורה ולכבודה נגד אויבי חוץ גדולים וחזקים.

ואנו – כלום קצרה ידנו מלעמוד בפני שונאי פנים 'שונאי ישראל'? אלמלא בטלתם מתלמוד תורה, כי אז לא באתם לידי זה! באין תורה בפיכם, חדלי מעש אתם. אבל עוד לא עבר מועד. שובו וחדשו את תלמודכם כקדם ויד איש לא תהי בנו לרעה'. וקול המתמיד הלך וחזק, עד אשר לבסוף נהפך לקול ענות אנחה. מקרה זה שמש חומר רב לשיחה בחוגי הבונדאים, וכאשר עלתה על הפרק שוב ההצעה לפקד את בית הישיבה, בקע קול-קורא, קול מחריד: המתמיד".

כאשר רואים את השפל הנורא של תקופתנו, זה מחייב את בני התורה להטמין עצמם בתיבה שנבנתה עבורם. זה לא רק שהם באים ללמוד תורה שבונה אותם ומקיימת את העולם, אלא הם נמלטים ממי מבול הכפירה והשפל שבאו לשחת את הארץ. בודאי שהם לא יביאו עמם שום דבר שמחבר אותם אל העולם הירוד שהולך ונמחה מחוץ לתיבת ההצלה. זמן חורף, ספינת עולם התורה שבה לשייט בבטחה מנותקת, עד שישוכו המים. בחוץ נמחים חיים, בפנים מפכים חיי אמת. והבדילנו מן הטועים-תועים. אנא ק-ל נא רפא נא להם. "עלינו לרחם ולהתפלל על אותם טועים שישובו בתשובה. ותקוותנו כי מתוך הוספת חיזוק על ידינו בלימוד התורה וספרי מוסר, יתערה על כולם רוח טהרה, ויקויים הייעוד ומלאה הארץ דעה את השם" (מתוך המכתב).

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!