י"ד סיון התשפ"ד
20.06.2024

כולי נתינה - והיחס אלי כפוי טובה; מה דפוק בי?

לרגל יום פטירת רחל אמנו שסמלה היה שתיקה, הבאתי לכם טור שעוסק בסיפור אישי שיכול להיות הסיפור של כולנו. לפעמים שתיקה היא דרך להרוס לעצמנו את החיים - ולפעמים צריך לדעת גם איך לשתוק, או לא לשתוק

pixabay
pixabay



"די, נמאס לי לשתוק". היא ישבה מולי ועיניה נוצצות. מעולם קודם לא ראיתיה בוכה, אף לא מזילה דמעה. למעשה, זה היה נראה בלתי הגיוני בעיניי. ידעתי שהיא עוברת מסכת ייסורים לא קלה. איך היא אף פעם לא נשברה? והנה עכשיו, עכשיו משהו בה נסדק. העיניים שלה נוצצות. היא כמעט בוכה.

"אתמול הוא פשוט לקח את המפתחות ויצא מהבית. לא ידעתי מתי הוא יחזור", עכשיו היא כבר ממש בכתה.

"מה קרה עכשיו שאת כה נסערת"? ניסיתי בעדינות.

"אני כל הזמן מפרגנת, כל הזמן נותנת, כל הזמן מקריבה, למה הם עדיין לא יודעים להעריך? זה לא רק הוא. ממש לא. גם לאמא שלי יש כל הזמן טענות, היא חושבת שאני לא טובה מספיק, שאני לא בת טובה עבורה. מה עוד אני צריכה לעשות? למען ה', אני בת 36, יש לי בעצמי שבעה ילדים, איזו ילדה טובה אני צריכה להיות עבורה? אני נוסעת אליה פעם בשבוע, מדברת איתה פעמיים ביום, שומרת לה את העוגות שהיא הכי אוהבת, מוותרת על מפגשי חברות כדי ללכת איתה לבדיקות, אני נותנת לה את עצמי.

והוא? הוא לא מתבייש? איזה עוד גבר היה מקבל כזה יחס מאשתו? יש לו את כל הספייס שבעולם. הוא לא עושה שום דבר בבית, אני לא נותנת לו להזיז כפית! תמיד יש לו אוכל מוכן, תמיד יש לו בגדים נקיים, הבית תמיד מטופח והילדים לא מרעישים כשהוא חוזר מהעבודה. הוא תמיד יכול לצאת עם חברים, ואם גם אני צריכה לצאת ולא מצאנו בייביסיטר לשני הקטנים, אני תמיד מתנדבת לוותר ולהישאר בבית".

היא התנשמה והתנשפה בקולי קולות, פחדתי שהסרעפת תכף תיפרד ממקומה. הגשתי לה כוס מים קרים והיא שתתה – כמעט נחנקת. חיכיתי שהיא תירגע קצת. מיד כשהסרעפת חזרה לפעילות תקינה יחסית, המשיך שטף הדיבור.

"יודעת מה? עכשיו כשאני מוציאה הכל אני קולטת שגם החברות שלי כאלו. זה פשוט לא הגיוני, איך כולם סביבי מקבלים כל כך הרבה טוב ממני ומחזירים לי בצורה כל כך פוגענית? מה דפוק בי? אני יכולה לעשות למען חברות הכל. לשמור להן על הילדים גם כשאצלי לחוץ בטירוף, להביא להן משהו מהמכולת אם הלכתי בעצמי, מה לא? וכשאני מבקשת פעם אחת עזרה קטנה, פתאום כולן לא בסביבה או בדיוק נכנס להן משהו דחוף.

נמאס לי מעצמי". סיימה וקולה שבור. בכייה כבר הדהד באוויר בקולי קולות.

ישבתי שם לאורך כל הזמן שדיברה, האזנתי מכל הלב וכאבתי כל מילה. כאבתי גם כי הבנתי משהו שחיפשתי את הדרך הנכונה לומר לה אותו.

"בואי ננסה לחשוב יחד", ניסיתי בדרך רכה. "לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלרצות אחרים ולהעניק להם את כל כולנו, עד שאנחנו שוכחים את עצמנו בדרך". אמרתי ושתקתי, מחכה לראות כיצד יתקבלו הדברים. היא שתקה ועיניה הביעו צמא. המשכתי.

"כל דבר שאנחנו עושים בצורה קיצונית בחיים – הוא לא נכון. משהו שם לא תקין. המצב שאת מתארת לכל אורך הדרך, עם בן הזוג, עם אמא, עם חברות, הוא כל הזמן נתינה בלתי פוסקת מצדך. מה איתך? חשבת פעם על הרצון שלך? על הצורך שלך? מי אמר שאת אמורה להקריב את עצמך? זה מה שהקדוש ברוך הוא מצפה ממך בעולמו? הוא מצפה גם שתתייחסי אל מי שאת, יש בך חלק אלוקה כמו שיש בכל יהודי אחר, ומגיע לך יחס שווה. הגיע הזמן שתתחילי לתת גם זמן לעצמך, לחשוב על עצמך ולבדוק האם את נותנת על חשבונך".

"איך יודעים"? היא שאלה בקול שקט ומלא תקווה.
"זה פשוט", חייכתי.
"כשאת נותנת, תמיד תבדקי: את מרגישה טוב עם הנתינה הזו? יצאת מחייכת ומסופקת בתוך לבך? או יצאת בוכה, מתוסכלת, כואבת וכד'? אם יצאת מסופקת, עשית טוב. אם יצאת בתחושה רעה – יש שם תקלה. פשוט תתחילי לשים לב לעצמך".

"אעשה את זה", אמרה, וקולה היציב והאופייני לה – חזר. "כי נמאס לי לשתוק, וכי אני לא צריכה לשתוק. מותר לי להגיד לפעמים לא רוצה, או כן רוצה. להתעקש על שלי, זה לא הופך אותי לפחות טובה. מותר לי לסרב אם אני מרגישה שזה בא על חשבוני". היא נכנסה לזה סוף סוף ואני שמחתי.

"אכן", עודדתי אותה. "הכח בידיים שלך, הכל עניין של החלטה. קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכה".


רחל אמנו שתיקה נתינה ללא גבול כפיות טובה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 5 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד