פה נטמנה ישיבת 'שערי יושר' • טור אישי

בעיירה אחת חי לו יהודי שקראו לו פיניה.

הכל בעיירה כינוהו בשם 'פיניה נעהר' - פיניה הטיפש.

פיניה שלנו הזדקן כדרך כל האדם, ולפני מותו ציווה את בניו לאמור: שימו לב, על כל מצבה בבית הקברות, רשום פ"נ – פה נטמן.

אצלי, סכם פנייה את צוואתו, אני מצווה אתכם לכתוב במפורש: פה נטמן - ולא בראשי תיבות. כי אם תרשמו בראשי תיבות פ"נ, כולם יהיו בטוחים שהכוונה: 'פיניה נעהר'.

פיניה היה חרד שהכינוי הלא-מחמיא הזה ירדוף אותו לנצח, לדורי דורות, וביקש לברוח מכך.

לימים נפטר פיניה, והלך לעולם שכולו טוב. בניו אכן קיימו צוואתו, אך מזלו של פיניה הוא שבקשתו האישית הפכה לו לרועץ.

מאותו יום ואילך, היו הבריות שואלים: מדוע שונה נוסח מצבתו של נטמן זה מכל המצבות שבבית החיים?

והתשובה, כמובן, לא איחרה לבוא: פה טמון לו יהודי - וכינויו היה 'פיניה נעהר'. הוא חשש מאד לשמו הטוב שלאחר ה-120, וביקש לברוח מראשי התיבות של כינויו.

אולם, מאז ועד היום, גם מי שלא 'זכה' להכירו, יודע: פיניה היה הטיפש של העיירה - וסימנו החדש, מפורש הוא על מצבתו: 'פה נטמן'.

ישיבת 'שערי יושר' - גם אם אכן תהפוך בסוף לישיבה קלאסית מן המניין - היתה ותהיה לעולם ועד 'שערי יושר' בגלל הנשמות ה'נושרות' שהצילה.

במקרה הזה, בניגוד למעשיה עם פיניה, העבר יהווה עבורה 'תעודת כבוד'.

והעתיד? זה כבר תלוי בהם.

עוד בנושא:
• לאחר 28 שנה - הישיבה משנה כיוון • 'שערי יושר' אומרת: 'לא!' לנוער נושר
• זעקת הרב: "הצילו את הנוער החרדי לפני שיהיה מאוחר"

טאיטו הסביר: "הכל מהמקורות"

בבית הספר למפקדים בצה"ל – בה"ד 1 - ישנו רס"ר טאיטו - זה האחראי על המשמעת, הסדר והחינוך.

טאיטו הוא דמות חינוכית, איש ערכי האחראי על חינוכם של דורות של מפקדים בצה"ל, ובהם הרמטכ"ל הנוכחי.

בהיותי בצבא, נהגתי להמשיל להם חינוך מעולם הערכים של הישיבות. אך הפעם נדמה לי כי ראוי לעשות להפך. אולי בגדר של 'מכל מלמדי השכלתי'.

בבה"ד 1 יש כרזה האומרת: 'אין חייל לא טוב, יש מפקד לא טוב'.

בהשאלה לכך, אין ילד לא טוב. יש הורים לא טובים. אין חניך לא טוב, יש מורה לא טוב. (ואולי אף ניתן לעיתים להשאילו ל'אין עובד לא טוב, יש מעביד לא טוב' - אך לא זה העניין).

בעת שירותי כרב בה"ד 1 שאלתי את ידידי רנ"ג טאיטו, רס"ר בית הספר: מניין לקחת לך מימרות שכאלה, האם אין זו יומרה מצדך?

טאיטו, כמו טאיטו, ענה לי: הכל מהמקורות, ליצחק ורבקה היו שני בנים - האחד יעקב, והשני עשיו. איך זה שמבית אחד יצאו שתי דמויות קיצוניות באופיין ובהליכותיהן?

הגר"א עונה בפרושו לפסוק: "וזה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו – לפי דרך מזלו וטבעו תחנכהו ותדריכהו לעשות מצוות, ואז גם כאשר יזקין לא יסור ממנה, אבל כשאתה מכריחו נגד טבעו, עתה ישמע לך, מיראתו אותך, אבל אחר כך בעת יוסר עולך מעל צוארו, יסור מזה כי אי אפשר לו לשבור מזלו".

חובתו של המחנך או של ההורה לזהות מבעוד מועד על רגישותם ונטיעותיהם של כל אחד מילדיו. תכונות טובות כאלה, וטובות יותר, כשרון לתחום כזה וכישרון לתחום אחר - יש כאלה אף נטולי כשרון כלל.

ומה עם ה'שטעל'ע'?

כשם שעל הורה מוטלת האחריות לבריאות בנו - על אחת כמה וכמה בנושאים הקשורים לרוח ונשמה.

מבחנו האמיתי של מורה והורה, הוא לא במתן אכסניה נוחה וטובה לתלמיד מן השורה, כזה שאיננו זקוק לכל תשומת לב מיוחדת.

המבחן האמיתי הוא בעצם ההתמודדות של המחנך במצבים המשתנים של ילדיו וחניכיו.

אם הבן והתלמיד זקוקים לתשומת לב מיוחדת - על הורים ומחנכיהם מוטלת החובה והאחריות להעניקם. לעיתים הדברים באים לידי ביטוי בלהקשיב לילד, לעשות 'הערכות מצב' מחודשת מדי יום ביומו - ולהתאים את התנאים לפי המצב.

הורה ומורה שאינם עושים כך, הם ההורים והמורים הלא טובים - עליהם דיברנו.

כדי להמחיש את מה שעובר על אותם אומללים שנזרקו וראשם כאילו הוטח בקיר הישיבה, נמשיל את הדברים לתחום הבריאות.

הבה נדמיין לעצמנו, שלמי מאיתנו יש ילד רגיש לקור. ההורים חמי המזג לא מסוגלים לעבור את הקיץ מבלי שמכוון המזגן בבית יעמוד על 18 מעלות קור.

נו, החום, אפשר להבין, אבל הילד הרגיש הגיב מיד בשיעול, שבמהרה הפך לנביחות ובשלב מאוחר יותר הופיעו סימנים של דלקת ריאות כרונית.

בבית המזגן נותר ונשאר על 18 מעלות.

הבן עבר לטיפול בבית חולים, ומשם לשיקום.

באופן מפתיע, בשיקום החליטו לשקם את שם המשקם, ובמקום שיקום, הם רוצים להפוך ולהיות מחלקה רגילה שנותנת שירותי רפואה מתקדמים בעלי שם עולמי.

מה עשו חכמים? זרקו את כל המשתקמים כאבן שאין לה הופכים, משל כאילו היו נטל על המשפחה, על הישיבה ואולי אף על החברה. וכך למעשה קבעו את גורלם של אותם משתקמים חולניים – למוות.

בל נשכח כי במקום משקם שהיה אמור להעביר אותם למצב של יושר, חוסלה המחלקה הזו ובמקומה הוקמה מחלקה מתקדמת, כזו הנותנת שירותי בריאות רגילים ומקובלים בציבור הרחב, ולא רק לאלו המשתקמים.

הבעלים והמפעילים של אותה מחלקה חדשה שנטשו את הנתונים לחסדיהם מהעבר, יזכו למדליות עולמיות על פיתוח רפואי מתקדם ושירות אישי מהשורה הראשונה. שרים ממונים, וח"כים במקטורנים יופיעו חדשות לבקרים, יצטלמו וישאירו תקציבים ראויים להמשך הדרך.

בכלל, הרבה יותר נעים לעבוד ולהציג טייטל של נורמליזציה מאשר טייטל של טיפול במשוקמים.

ההבדל הוא, שבבשורה המגיעה ביממה האחרונה משכונת הר נוף הירושלמית, לא מדובר במוות גשמי למשוקמים, אלא במוות רוחני.

20 בחורים נזרקו לרחוב. נגזר עליהם מוות רוחני. להם ולצאצאיהם לדורי דורות.

נכון, אולי הם חייבים לעשות את הצעד הזה. הרי הם עשו כל-כך הרבה בשני העשורים בהם הם פועלים.

לדידם, הקב"ה ידאג כבר - והוא באמת ידאג - ל'נושרים', אבל אנחנו הרי צריכים לדאוג ל'שטעל'ע' שלנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!