איך לא רעדה ידם? • יהודה משי-זהב כועס

בכ"ט תמוז הלך לעולמו הסוחר יוסף אגבבה ז"ל - בעל חנות ירקות ברחוב הרב שך בבני-ברק. מיד לאחר מכן, פרסמו רכלנים מרושעים, כי בעל החנות נפטר בשל סירובו להופיע בבית דינו של הגאון רבי שמואל וואזנר.

אולם מפיצי שמועות ידעו גם לספר כי הגר"ש וואזנר אמר למי שתבע את בעל החנות לדין תורה: "אם אין דין למטה - יש דין למעלה".

ימים לאחר מכן, לטענת הרכלנים, נפטר בעל החנות כתוצאה מהתקף לב.

הגר"ש וואזנר הכחיש את הפירסומים, ואף פרסם, לפני שבועיים, מכתב הכחשה.

ההכחשה של הגר"ש וואזנר שפורסמה באתר 'בחדרי חרדים':
• 'קפידא' על הירקן שנפטר? אפילו משל לא היה

יהודה משי זהב, קרא את הרכילויות - וזעם. במאמר דעה כעוס מיוחד, הוא כותב על התפתחותה של תופעת הרכילות המרושעת במחננו.

שופך דמים בתוכנו

כידוע, גנב שהיה נתפס בשכונה חרדית - היה יוצא משם בשן ועין; רוצח ושופך דמים שהיה נתפס - היו עושים בו לינץ׳.

אז איך יכולה להיות מציאות, שבתוכנו מסתובב 'שופך דמים', לא פחות ולא יותר, המכה ומתעלל בחסר ישע - ולא בסתר, אלא בגלוי, בחוצות העיר, לעין כל - ואנו עוברים על כך לסדר היום, ללא שאותו בן בליעל יקבל את עונשו הראוי?

כלפי מה הדברים אמורים?

יושב לו לבלר משועמם אל מול המחשב, ומחליט שהיהודי שנפטר לפני כשבועיים בדמי-ימיו בבני-ברק, נפטר כתוצאה מהקפידא של מרן הגר״ש וואזנר שליט״א.

בכך הוא מעליל עלילה בדויה, שלא היתה ולא נבראה, על יהודי כשר, ירא שמים, בעל משפחה מכובדת, שכל ימיו עמל לפרנסתו באמונה.

שופך את דם בני משפחתו בחוצות העיר, מכה את רעהו בסתר, מוציא דיבה וממציא לשון הרע על נפטר שאין ביכולתו להתגונן.

למרות שמביתו של מרן הגר״ש וואזנר הכחישו את הסיפור מכל וכל - גם בעל פה וגם בכתב - אבל הלבלר אינו נותן לעובדות לקלקל לו את הסיפור היפה.

בעקבותיו הולך העורך, שתפקידו לשמש כמבקר וכצנזור, ולמרות שבגוף הידיעה מופיעה הכחשת בית מרן הגר״ש וואזנר, מחליט העורך להיות שותף לדבר עבירה, ומפרסם את עלילת הדם, תוך זיהוי הפרטים המלאים של אותו יהודי כשר.

זה מזכיר את העיתון החילוני הנבזה הידוע לשמצה, שיצא לאור בשנות החמישים, כשבעמודו הראשון היתה מופיעה ידיעה בנוסח: האם נכונה הידיעה ששר פלוני אלמוני נתפס בגניבה, ראה עמוד פנימי מס׳.... ובפנים התשובה היתה: לא!

איך לא רעדה ידם של הכתב והעורך שעבור סיפור שיעשה כותרת עברו על גבולות האתיקה העיתונאית המינימאלית? וחמור מכך - בעלילה, בגרימת עגמת-נפש, צער ונזק בלתי הפיך למשפחה שלימה?

איך לא קמנו להוקיע מתוכנו את אותו הלבלר ועורכו גם יחד, בנוסח: ידינו לא שפכה את הדם.

איך חושנו התקהו עד כדי כך, ששופך דמים מסתובב חופשי בתוכנו, ועוברים אנו על כך לסדר היום?

הביא לדפוס: אלי שלזינגר

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!