ח' תמוז התשפ"ד
14.07.2024

על אנשים וערכים // טורו של אלי אדלר

למרות הזילזול המופגן של הציבור החרדי בדתיים-לאומיים הם חכמים לא פחות • כל נושא האשכנזים-ספרדים - כלל לא תופס שם

אלי אדלר
אלי אדלר צילום: באדיבות המצלם



מספר אירועים שהתרחשו בחודשים האחרונים ומספר מפגשים מעניינים שנכחתי בהם בחודשים אלו, גרמו לי לכמה מחשבות והרהורים על כמה מהערכים החשובים ביותר בחיינו ויישומם במציאות: חינוך, לימוד תורה, דרך ארץ, צניעות הליכות, כבוד לזולת, קירוב רחוקים וקירוב קרובים. אין לי מסקנות, אבל רציתי לשתף אתכם במחשבות וברקע שהביא להן.

א. לפני כחודשיים איבד העולם את גדול הדור מרן ראש הישיבה הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל, שכל חייו היו מופת של לימוד תורה, הסתפקות במועט, צניעות הליכות ודאגה לזולת. הדבר שהכי הרשים את כולם (כולל חילונים רבים) בלווייה, היתה קריאת הצוואה, שהכתוב בה היה מיצוי של כל הערכים הנ"ל. צוואה שכולה דוגמא ומופת לצניעות אמיתית ועמוקה. לא צניעות שעסוקה בחיצוניות, אלא צניעות במובנה האמיתי והעמוק של "והצנע לכת עם אלקיך".

לעומת זאת ובניגוד חריף לכך, שודרה זמן קצר קודם לכן בערוץ 10, כתבה על תשלומי ה"מוהר" המופרזים ודרישת הדירות של בחורי ישיבה מהוריהן של בנות בתמורה "להסכמתם" להתחתן עם בחורה זו או אחרת. בין השאר נראו בכתבה שני בחורי ישיבה זחוחים ומלאים בעצמם, המעידים על עצמם, בשוויון נפש (כלפי "קורבנותיהם") מהול ביהירות אין קץ (ביחס לעצמם ול"מעלתם הרמה") שהם "שווים" שש מאות אלף, שמונה מאות אלף ₪ ומעלה.

הכתבה גרמה מבוכה ואי נוחות רבה לאנשים רבים. כי למרות שהדבר נהוג שנים רבות וכולם מכירים אותו ויודעים עליו (ואפי' מתלוננים לא פעם על "מה ההיגיון שאברך דלפון ישלם עבור 5-6 דירות, כמספר בנותיו, ע"מ שיוכל לחתן אותן עם בחורים צעירים שיוכלו לשבת וללמוד בשלווה, כשהוא עצמו צריך בגלל זה לעזוב את אותה הגמרא ולהתחיל "לגלגל" גמ"חים מתוך טירדה וטירחה רבה. למה לא כל אחד צריך לדאוג לדירה אחת לעצמו בלבד?"), לראות את זה כך, במערומיו, בוהק באור זרקורי התקשורת, מוצג לעיני הציבור הכללי, היה מחזה מביך למדי. מביך מכך שקיימת כזו תופעה של "סחר בבני אדם" ("קח חתן - שלם דירה"), ומביך מכך שהבחורים לא חשו אפי' שמץ בושה כשפלטו בקור רוח את "שוויים" האגדי, היות ובעיניהם הדבר הוא אך טבעי.

אין ספור דיונים סערו בעקבות התכנית (והפרומו שלה), זה אומר בכה וזה אומר בכה, אבל דבר מעניין אחד משותף עלה מכל הדעות ומכל הטוענים, הן הטוענים בעד והן הטוענים נגד. כולם - פה אחד, הסכימו, שהמצב הזה והנורמה הללו בעייתיים. בעייתיים גם כלכלית, גם חינוכית (כי כך גדלים בעלי גאווה) וגם מוסרית (שאדם מתחתן רק בתמורה לממון רב. דבר שחז"ל כבר כתבו נגדו קשות - "כל הנושא אשה לשם ממון....". וגם, שאדם מרשה לעצמו לקבל בשלוות נפש ואפי' בדרישה מפורשת, ממון רב מאדם שאין לו ממון. הרי גם על כך כתבו חז"ל בחריפות - "האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה").

אבל למרות המבוכה ולמרות ההסכמה, לא היססו אנשים רבים, ביניהם רבנים חשובים ואנשים בעלי השפעה על דעת הקהל לטעון ש"נכון שזה לא נראה טוב, אבל אם רוצים שבחורים "יישארו בתעיירע" לאחר נישואיהם, חייבים לספק להם את השלווה הנפשית ולהוריד מהם כל עול. את עול הפרנסה. את עול הדיור. את עול גידול הילדים וכדומה. אם רוצים להצמיח גדולי תורה - אין אפשרות אחרת".

טיעון אחר שעלה הוא "מה יעשה הנער ולא יחטא? ראשי הישיבות הם הם אלו שמנחים את הבחורים לדרוש את הסכומים המטורפים הללו מכל מי שבתו מועמדת לנישואין" (טיעון שלדעתי בשקר יסודו. כי לא ייתכן שראשי הישיבות, אותם תלמידי חכמים גדולים שהם מחנכי בני הדור הצעיר ובוני אישיותם, יפתחו ויטפחו התנהגות בעייתית ולא מוסרית כזו).

אבל אף אחד לא שאל את עצמו: "הרי גדולי הדור מתחו, לא פעם ולא פעמיים, ביקורת קטלנית על המנהג המגונה הזה, וכינו את מי שנוהג כך בתואר "אכזר", אז איך זה שבתחום הזה אף אחד לא מציית לגדולי הדור? מדוע בכל הנוגע לשימוש בטכנולוגיה המודרנית למשל או בכל הנוגע ללימודים באקדמיה, לא מפסיקים לדבר, ולכתוב, ולנאום, ולדרוש, ולגנות, ולנדות, ולאיים, אבל על נושא התובענות הכספית שמורידה אנשים ביגון שאולה והורסת את חייהם, עוברים כל הבטאונים, והדרשנים, ועושי דברם של גדולי הדור וה"מוציאים והמביאים" מחצרותיהם, לסדר היום בקול דממה דקה??"

ועוד משהו שאף אחד לא שאל את עצמו: "היכן הם עשרות אלפי גדולי התורה שהיו אמורים לצמוח לנו בהמוניהם מעשרות אלפי הדירות שנסחטו/ניתנו בדם, יזע ודמעות? היכן הם עשרות אלפי גדולי התורה שצמחו לנו אחרי שהורדנו מהלומדים את העול, כל עול, והותרנו להם משימה אחת בלבד, והיא - לגדול בתורה? כמה גדולי תורה צמחו לנו מיום שתובענות זו הפכה לנורמה? הרי בדורות הקודמים רק עשירים בודדים שיכלו להרשות זאת לעצמם, נתנו לחתנם מקום לגור ו"קעסט", (אם כי יש הבדל הגדול בין מה שהיה בעבר לבין המתרחש היום. בעבר, אותם עשירים, הציעו זאת לחתנים מיוזמתם ומרצונם, ולא שהחתנים באו ודרשו זאת כמקובל וכנהוג היום) ובכ"ז צמחו לנו גדולי תורה לאלפים ולרבבות!! פי כמה וכמה מאשר בדורנו?" (והשאלה היא אפי' לא באחוזים, אלא במספרים מוחלטים).

גם אחרי פטירתו של גדול הדור וקריאת צוואתו המרשימה, אף אחד לא הרים גבה אל מול הסתירה הזועקת בין הנהגותיו הצנועות והמסתפקות במועט שבמועט של גדול הדור (שצמח להיות גדול הדור, כמו קודמיו, דווקא מתוך אותם חיים צנועים של "ארגזי תפוזים") ובין הדרישה התובענית והיהירה של מאות אלפי שקלים מצד בחורים צעירים כי לדעתם "זה מה שאנחנו שווים"?? אף אחד לא חש שצוואה זו היא כתב אישום חריף נגד כל אלה שרוממות ה"ככל אשר יורוך" בפיהם, אבל "גאייווע, גאייווע, גאייווע" במעשיהם.

איפה החינוך להסתפקות במועט? מדוע כשמדברים על צניעות מתכוונים רק לצניעות הבגדים והגוף ולא לצניעות הליכות? איך זה שיש פער כזה גדול בין התנהגות מנהיגי הדור לבין התנהגות מונהגי הדור? האם מישהו חושב שמאדם יהיר שאינו מוסרי יצמח אדם גדול בתורה ובמידות?

וחוץ מזה, כפי שהזכרתי לעיל, הרי המצב הנוכחי הוא אבסורד זועק לשמים. כי כדי ש"בן התורה שלא יסולא בפז", החתן הטרי, ימשיך ללמוד תורה ללא עול הכלכלה והדיור על צווארו, משתעבד חותנו, שבחלק גדול מהמקרים אף הוא עצמו "בן תורה שלא יסולא בפז", ומתחייב לתת כמה וכמה דירות כמספר בנותיו (וזה קורה במצב כלכלי שבו גם אנשים רבים שעובדים, הם ובני זוגם, במשרה מלאה, לא מסוגלים לממן לעצמם אפי' דירה אחת) במקום שכל אדם יצטרך לממן דירה אחת בחייו. דירה לעצמו בלבד.

נקודה ראשונה למחשבה.

ב. לפני מספר שבועות הוזמנתי להתארח בשבת בישיבה התיכונית באלון-מורה, להתפלל עם תלמידי הישיבה, לסעוד את סעודות השבת עימם, ולהרצות/לשוחח עם התלמידים על החברה החרדית, אורחות חייה, השקפת עולמה וכד'.

בשבת זו התרשמתי לטובה ממספר דברים שמאד בלטו לעיני וגרמו לי להערכה רבה:

1) למרות הזילזול המופגן, בואכה עוינות גלויה, שהציבור החרדי מפגין כלפי הדתיים-הלאומיים (כולל כלפי רבניהם), בחורי הישיבה (שהתרשמתי מכך שהם חכמים, אינטיליגנטים ודעתנים), למרות כעסם על כך, הביעו הערכה רבה לעולם החרדי, לרבניו, לתורתו, למעשי החסד המרובים שבו ועוד.

2) את כל סעודות השבת סועדים הבחורים ביחד עם רבני הישיבה ובני משפחותיהם, שרים ביחד עם זמירות השבת, וגם הרבנים וגם הבחורים אומרים דברי תורה בסעודה. ובכלל, התנהלות רבני הישיבה עם תלמידיהם היא בהרבה אהבה והרמוניה ולא מתוך הטלת אימה ושמירת ריחוק ודיסטנס.

3) כל נושא האשכנזים-ספרדים לא תופס שם שום מקום. נוסח התפילה והמנגינות הן לפי החזן שניגש לעמוד. חצי מקריאת התורה היתה בטעמים ספרדיים וחצי בטעמים אשכנזיים (לא במכוון, אלא כי שני תלמידים הכינו כל אחד חצי קריאה וזה מה שיצא). השירים בתפילה ובסעודות השבת הם מכל המגוון הקיים וגם רבני הישיבה ותלמידיה הם אשכנזים וספרדים כאחד, אלה עם אלה, ללא כל התנשאות, מרחק או מכסות ואחוזים.

4) התלמידים עצמם (בתורנות) עורכים את השולחנות בחדר האוכל, מגישים את האוכל, מפנים את השולחנות בתום הסעודה ובכלל מגלים בגרות, רצינות ואחריות.

5) במהלך סעודות השבת נאמרים לא מעט דברי תורה, גם על ידי הרבנים וגם ע"י התלמידים (בין התלמידים יש תורנות גם בתחום הזה) ובין לבין שרים הרבה שירים וזמירות ברפרטואר מגוון מאד.

כל הדברים הללו והאוירה הכללית מותירים רושם של מוסד חינוכי שתלמידיו ורבניו אוהבים ומעריכים אלו את אלו, וחיים בהרמוניה יפה ומועילה, גם חינוכית וגם ערכית. נושאים ששווה להקדיש להם מחשבה ע"י אנשים העוסקים בחינוך.

נקודה שניה למחשבה.

ג. בשנה האחרונה הוזמנתי פעמים רבות ע"י מוסדות חינוך רבים (חילוניים ודתיים-לאומיים) להרצות לפני תלמידיהם על החברה החרדית. בעיקר ע"י: בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים, בתי ספר תיכוניים, מכינות קדם-צבאיות, ישיבות תיכוניות, אוניברסיטאות, מכללות אקדמאיות וכד', שחשוב להם מאד ללמוד ולהכיר את כל חלקי החברה הישראלית: ימנים, שמאלנים, דתיים, חרדים, יוצאי אתיופיה, ערבים, נוצרים, דרוזים, בדואים ועוד. כולם נפגשים עם כולם, כולם לומדים על כולם וכולם מתארחים (כמעט) אצל כולם. יש להם אפי' תכניות העוסקות אך ורק בכך - "מסע ישראלי", "תקוה ישראלית" ועוד, שהן תכניות העוסקות ברב-תרבותיות ובקשר בין האוכלוסיות השונות. וכל זאת, כי הנושא הרב-תרבותי מעסיק מאד את החברה הישראלית בכלל, ואת מערכת החינוך, הפורמלית והבלתי פורמלית, בפרט.

אחד מבתי הספר המיוחדים שהוזמנתי אליהם, היה בי"ס בדרום ת"א, שאוכלוסיית התלמידים שלו כוללת: יוצאי אתיופיה, סודנים, אריתראים, קונגולזים, פיליפינים, מוסלמים, נוצרים, כן, וגם כמה יהודים. אוכלוסיה חלשה מאד ועמוסת בעיות של עוני, מחסור, חוסר ביטחון דיורי (הם חוששים כל הזמן מגירוש) וכלכלי, ובעיות קשב וריכוז קשות. יש שם חרשים-אילמים, בעלי תסמונת דאון ושאר "שלא נדע" היות וזה בי"ס המיועד לאוכלוסיות "מיוחדות".

וגם להנהלת ביה"ס הזה ולתלמידיו היה חשוב ללמוד ולהכיר את מגוון האוכלוסיות המתגוררות במדינה, כולל החרדים. הם הקדישו יום שלם ומיוחד לרב תרבותיות. הוזמנו כמה מרצים, כאשר כל מרצה ייצג אוכלוסיה אחרת. חרדי, אתיופי, מוסלמי ונוצרי וכל מרצה נתן הרצאה לכיתות אחרות.

לעומת זאת, החברה היחידה שמתעלמת מנושא זה, מטבע הדברים, היא החברה החרדית. אז ברור מאליו ואין לי שום רצון וציפיה שהתלמידים החרדים ילמדו על החברה החילונית/דת"לית/נוצרית/מוסלמית/בדואית/דרוזית וכד'. החברה החרדית מתבדלת כאידאל ושומרת על סגירות מכוונת, ולכן אין בה מקום למפגשים רב-תרבותיים או להכרת הרב-תרבותיות בצורה אחרת, וזה מצויין. אבל נשאלת השאלה למה תלמידי מערכת החינוך החרדית לא לומדים על הרב-תרבותיות הפנים-חרדית? למה שהליטאים לא יכירו את החסידים ובני עדות המזרח? ולמה שהחסידים לא יכירו את הליטאים ובני עדות המזרח? וכן הלאה. הרי זה יוכל להפחית חלק מהניכור והזרות ועשוי להוריד את האיבה הקיימת לעיתים בין החוגים השונים?

אני יודע, זה נשמע נאיבי לחלוטין. אבל חישבו לרגע, למה לא? מה רע יכול להיות בזה? רק טוב יכול לצאת מזה. הרי עד לפני שלושים שנה, מוסדות החינוך ברובם היו משותפים לכולם. בבתי הספר של "החינוך העצמאי", בבתי הספר לבנות "בית יעקב" וברוב הישיבות למדו ביחד ליטאים, בני עדות המזרח וחסידים. כך הכירו אלה את אלה והיו חברים אלה של אלה. ובאמת היתה הרבה יותר אחווה ואחדות של אלה עם אלה. אז מדוע שהיום, דווקא בגלל שלא לומדים ביחד ולא מכירים, לא ילמדו אלה על אלה ולא יפגשו אלה את אלה?

כשלא מכירים - מפחדים, וכשמפחדים – עלולים להגיע לשנאה. זה נכון לגבי החילונים והחרדים (בשני הכיוונים), וזה נכון גם בחברה החרדית פנימה. ואני לא מדבר על מחלוקות אידאולוגיות. אני מדבר על הריחוק והאיבה בין החוגים השונים, סתם, ללא סיבה אמיתית. רק בגלל הזרות.

נקודה שלישית למחשבה.

ד. בשבוע שעבר השתתפתי בכינוס שמטרתו עיסוק ב"יהדות - ישראליות ומה שביניהם".

השתתפו בו אנשים מאד מכובדים. רופאים, עורכי דין, כמה אנשים ונשים בעלי תואר ד"ר בתחומים שונים, מרצים באוניברסיטאות, קצינים בכירים לשעבר מהצבא ומהמשטרה, איש שב"כ בכיר לשעבר, מנהלי בתי ספר (שבניגוד למה שקורה בחברה החרדית בה יכול אברך נמרץ בן 25 להקים חיידר, ו....הופ הוא מנהל בי"ס, שם אתה צריך לעבור דרך מאד ארוכה עד שאתה מגיע לתפקיד), מנהלים בכירים בחברות, בפיננסים, בתעשיה ועוד ועוד.

הדבר שבלט מאד לאורך כל הכינוס והדיונים בו, היה הצימאון של כולם לחיבור למקורות היהודיים. אמנם כל אחד מהם הלך עם זה אחרת ולקח את זה לכיוונים שונים ומגוונים: ישראליים, מסורתיים, רפורמיים, ליברליים, פלורליסטיים, אורטודוקסיים, אינטלקטואליים, פולקלוריסטיים, וכד', וכל אחד תיאר את זה אחרת, אחד דיבר על "מסע עצמי", ואחת על "חיפוש עצמי", מישהו דיבר על "חיפוש שורשים" ורעהו על "התחברות למקורות", אחת דיברה על "עבר צופה עתיד" ואחרת על "ארון הספרים היהודי של כולנו" וכד', אבל הצמא ליהדות ואי ההסתפקות ב"ישראליות" היה בולט מאד ומעניין מאד. אבל לצערי, בתוך הדבר מרחיב הלב הזה, בלט עוד משהו, הרבה פחות מלבב. אף אחד(!) ואף אחת(!) לא הזכירו את החרדיות כאופציה. אפי' לא כאופציה הראויה לבדיקה להתחבר אליה. ונשאלת השאלה מדוע? הרי בעבר גלי החזרה בתשובה הכי גדולים היו לכיוון החרדיות, אז מה קרה עכשיו? מדוע החרדיות אפי' לא "על השולחן"? תדמית גרועה? ואם כן, בגלל מה? בגלל הפוליטיקה החרדית? בגלל ההרגשה שהחרדים כופים על כולם יהדות בה אינם רוצים? ואולי בכלל זה נובע מהכישלון החרדי לקלוט את בעלי התשובה ולהפוך אותם לחלק אינטגרלי מהחברה החרדית? ואולי זה בגלל שהחרדיות דורשת קו אחיד ונוקשה שאינו יכול/רוצה/מסוגל להכיל מישהו/משהו קצת שונה?

נקודה רביעית למחשבה.

ה. בשבוע שעבר תקף עורך "יתד נאמן" בטורו הקבוע את "אחוות תורה", שהיא רשת הכוללים הנפלאה שהקים הרב דוד לייבל שליט"א לאברכים שבמשך היום עובדים ורק בלילה מתפנים ללימוד.

העילה להתקפה היתה (מעבר ל"עקרביות" האוטומטית הקיימת ב"השקפתון" הזה, הטבועה עמוק ב-D.N.A. שלו ו"מחייבת" אותו לתקוף כל מי ש"לא בא לו טוב בעין"), קודם כל, כי מדובר בעובדים שלא מתהלכים "כפופים ובוכים" ולא מתנצלים על עצם קיומם רק בגלל שהם, רח"ל, עובדים (כשאפשר לחשוב שעורך "יתד נאמן" עצמו מסתובב "כפוף ובוכה" בגלל ש"לא זכה להשאר בכולל" אלא נאלץ, נעבעך, לעבוד). אבל בעיקר בגלל שבעלון פנימי של רשת הכוללים הזו נכתב שברשת "אחוות תורה" לומדים סוגים רבים ושונים של אנשים, ואני מצטט: "אשכנזים וספרדים, ליטאים וחסידים, "שונאים" ו"מחבלים", שמרנים ומודרניים, גולשים ברשתות החברתיות ומחרימי שבועונים". סוף ציטוט. עוד "הגדיל" עורך העלון ו"העז" לכתוב על הרב שטיינמן זצ"ל ש"כל חייו ברח ממחלוקת והתנגד להרחקת ושלילת ציבורים שלמים כגון עובדים, ספרדים וגולשים באינטרנט".

כל קורא בר-דעת מבין מיד שהכוונה במילים אלו היא לספר שבכוללים הללו לומד מגוון גדול מאד של אנשים שלמרות שדעותיהם שונות, השקפת עולמם שונה, ואורחות חייהם שונים זה מזה, בכ"ז כולם מוצאים את מקומם בכוללים הללו ולכולם מכנה משותף אחד, והוא - החיבור ללימוד התורה בעיון.

אבל מה הבין מזה עורך ההשקפתון? שבכוללים הללו נותנים לגיטימציה לגלישה באינטרנט ולשימוש ברשתות החברתיות ונגד זה החליט העורך לצאת בחרב ובחנית. ("על הדרך" הוא כבר תקף את המיזם הנפלא של אותו רב לייבל - "אברטק"/"רבטק", שהוא בית לימוד תוכנה וחברת תוכנה שעובדיה לומדים חצי יום כמו בכולל לכל דבר, ואחה"צ עובדים בחברה ומביאים טרף מכובד לביתם. כאשר את ההכשרה המקצועית עצמה גם עשו בתנאים של חצי יום לימוד-חצי יום הכשרה מקצועית, כשהם מקבלים תשלום מלא כאילו עבדו יום עבודה רגיל). מה שמעורר את השאלה בשביל מה הדיחו את העורך הישן של "יתד נאמן"? הרי הוא חשב את אותו הדבר וכתב את אותן דעות, אבל עם הרבה פחות שגיאות כתיב, עם הרבה יותר "קלאסה", ובסגנון משופר הרבה יותר. אז בשביל מה היה כל ה"פוטש"? בשביל לגנות ולנדות ולהדיר ולהרחיק לא צריך את הכותבים הנוכחיים של ההשקפתון, הקודם עשה את אותה עבודה וביתר כשרון.

נקודה חמישית למחשבה.
אלי אדלר דתיים אנשים ערכים

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד