שו"ת מוגנות: איך לדבר כדי שהילדים יבינו

האם השיח על 'מוגנות' לא יכול לקלקל את הילדים שלי? אני חוששת שזה יכניס להם רעיונות לראש?

התשובה היא לא!

כדי לא לקלקל, יש צורך להתאים את המסרים והתשובות שלנו לשלבי ההתפתחות השונים של הילד ולגילו. כהורים, עלינו לשים לב שאנחנו לא 'מקפיצים' אותו לשלבים שהוא אינו אמור להמצא בהם עם תשובות ששייכות לשלבים מאוחרים יותר. תשובות נכונות ומותאמות גיל רק עושים עם הילד חסד מכיוון שהן מפזרות את הערפל סביב השאלות והתהיות הרבות שיש לו בנושא.

חשוב לדעת כי השאלות קיימות, כמו גם התשובות, השאלה היא ממי הוא יקבל אותן, האם הוא יקבל אותן מהחברים או מאתנו. אין ספק שעדיף שהילד יקבל את התשובות לשאלות שלו מאתנו ובאופן מותאם, מאשר מחברים כאלו ואחרים. אסור לנו לשכוח שכיום, גם אמצעי המדיה השונים מספקים "תשובות" לשאלות, ועל זה בכלל אין לנו שליטה ושם נמצא ההרס העיקרי.

יש לנו שלושה ילדים בבית בלע"ה. הבן הבכור שלי בן 8, קראתי מעט על נושא ה'מוגנות' ונכון לעכשיו אני לא רואה את עצמי מדבר אתו על הנושאים האלו, ואולי באמת זו בעיה שנמצאת אצלי. השאלה היא האם אפשר לדבר על מוגנות בלי לדבר על 'מוגנות'?

ני מניח שהכוונה בשאלתך היא האם אפשר להעביר מסרים של מוגנות מבלי להשתמש במילים ישירות כברחל בתך הקטנה? אם אכן זו שאלתך אז אפשר ואף רצוי.
אקדים, כי בכדי להבין את הרציונל שמאחורי המסרים שאכתוב בשורות הבאות, אמליץ לך לקרוא את הכתבה שכתבתי בעברבנושא באכסניה זו

ולשאלתך: מסרי המוגנות מושתתים על מגוון המניעים והחששות שקיימים אצל ילד ואשר מונעים ממנו להיות אסרטיבי ולסרב. בין השאר לתת אמון במבוגרים שיאמינו לו, שלא יאשימו אותו (למה בכלל הקשבת לו?), לבטוח בהוריו שימשיכו לאהוב אותו ולתמוך בו למרות מה שיספר להם ועוד.
עד כאן לא השתמשנו אף לא במילה אחת הקשורה באופן ישיר לפגיעה, אבל בשורות הבאות תמצא מסרי מוגנות סמויים שעשויים לחזק את המערכת הרגשית וההתנהגותית של ילד אם וכאשר יאלץ חלילה להתמודד עם פגיעה או ניסיון פגיעה.

אתן לכך שתי דוגמאות ספציפיות: למצוא הזדמנות בה ילדך עשה מעשה לא טוב (הרביץ לאח שלו או אפילו שבר צלחת יקרה בטעות). אם החלטת לגעור בו, עשה זאת כפי שהחלטת שנכון לעשות זאת אבל מיד לאחר מכן תאמר אמירה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "חשוב לי שתדע שלמרות מה שעשית, אני אוהב אותך ודואג לך מאוד!". משפט כזה מעביר מסר נכון, שאולי לנו הוא מובן, אך בקרב ילדים הוא מכשול, כי בתפיסה של הילד יש פרדוקס מובנה בין הגערה שקיבל והמשפט "אני אוהב אותך". הפרדוקס הזה עלול לגרום לילד לא לדווח על מקרה של פגיעה או ניסיון לפגיעה כי "בטח יגערו בי או יכעסו עלי, ואם יגערו בי זה בעצם אומר שלא יאהבו אותי" ואף ילד לא רוצה שיפסיקו לאהוב אותו.

דוגמה שנייה: חפש הזדמנות שבה גערת בילדך בטעות (גערת בו במקום באח שלו שעשה את המעשה) ואז תאמר לו בפה מלא ובביטחון "סליחה, טעיתי, גערתי בך לחינם". המסר שתעביר בכך לילדך הוא שמותר לטעות, מותר להיכשל והעולם ממשיך להתקיים למרות הטעות שנעשתה. על ידי כך אתה מגדיל את הסיכויים שילדך יהיה מוכן נפשית להודות בכך שטעה שהתפתה לקחת את סוכרייה מאדם זר או שהלך איתו לאן שביקש ובכך להינצל מפגיעה.

האם יש לאפשר לרבנים או מלמדים להושיב ילדים על ברכיהם?

מבלי לתת דופי באף מלמד שאוהב את תלמידיו כבניו, כיום, אין שום היתר, לא חוקי ולא מוסרי להושיב ילדים על ברכי המלמד! אותו דבר גם בנשיקות על הלחי וכדו'. הדברים יכולים להישמע כקיצוניים ואולי טוב שכך.

לא תמיד ילד יכול להגיד למלמד שלו "אני לא רוצה" או "זה לא נעים לי" וכך מועבר לילד שחווה את הדברים באופן ישיר ועקיף מסרים כגון "אין לי שליטה על הגוף שלי, כל אחד יכול להושיב אותי על ברכיו בטענה כי הוא מחבב אותי מבלי לשאול או לקחת בחשבון את רצוני" או "כל מי שרוצה לנשק אותי יכול מבלי לשאול לרצוני העיקר שיש לו הסבר כלשהו לנשיקה (קיבלתי 100 במבחן או התפללתי יפה)".

עוד מסר עקיף שמועבר בכך לילד הוא שביטוי חיבה חייב לבוא על ידי מגע ולא מספיקה מילה טובה או עידוד באופן אחר. בקיצור, "הגוף שלי הפקר כי אני ילד וילד לא שואלים".
לא התייחסתי לכוונותיו של הרב או המלמד כי הן פחות חשובות. רוב המלמדים והרבנים הם אנשים טובים שאוהבים את תלמידיהם, אך התלמידים הם אלה שחשובים, הרגשות שלהם חשובים והמסרים שהם מקבלים חשובים מאוד למנוע פגיעה בעתיד.


יצחק יונה הוא יועץ חינוכי מוסמך ומנחה הורים וקבוצות.

אם גם לך יש שאלה, אנא שלח/י אותה אל [email protected] ואנו נשתדל לענות

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!