להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>
להצטרפות לקבוצת בחדרי נשים בוואצאפ לחצי כאן 
פינת פאר על חוף הים: המפגש המרגש של הבנות הרווקות
קבוצת נשים מתאספת בליל שביעי של פסח על חוף הים. לכל הנשים יש דבר אחד שמאחד אותן - הן כולן לא נשואות, רווקות, גרושות או אלמנות. פארלי מורגנשטרן ליוותה אותן והיא מעבירה את המסר שהן שולחות אל כולנו: "אין כמו בית"
- פארלי מורגנשטרן
- כ"ד ניסן התשע"ח
- 37 תגובות
קריעת ים סוף. צילום: פלאש 90
את חג שני של פסח חגגתי עם המשפחה בתל אביב. זו כבר מסורת של שנים, את החג אני חוגגת עם קבוצה של נשים מקסימות שיש להן הכל אבל אין להם כלום!
יש להן כסף, יש להן עבודה, יש להן קרירה משגשגת, הן יפות ומטופחות ומסודרות פלוס, אבל וזה אבל גדול, חסר להן דבר אחד חשוב, שהן כל כך מצטערות שלא נלחמו למענו, כך הן מספרות בצער.
ב-י-ת. שלוש אותיות עם משמעות ענקית. שלוש אותיות שהן בעצם הכל: משפחה, זוגיות וילדים. קבוצה של נשים שגדלה משנה לשנה ולכולן דבר משותף אחד, אין להן בית משל עצמן!
לכל אחת סיפור אישי משלה. לאחר הסעודה בליל שבת ירדנו לים כל בנות הקבוצה לקרוא את "שירת הים". אמרנו בכוונה רבה ובשמחה את התפילה, לאחר מכן ישבנו מול הים לדבר על קריעת ים סוף הפרטית שכל אחת מהנשים חווה, כלפי חוץ או עמוק בלב פנימה.
דיברנו על התמודדויות שיש לנו בחיים.
חני סיפרה על הבושה לעשות את החג עם המשפחה מול העיניים המרחמות של כולם. יעל בכתה על שפספסה את ההזדמנות להיות אמא "אני נושקת לגיל חמישים", היא אמרה בכאב, "לא אסלח לעצמי על שלא נלחמתי להיות אמא, להינשא ולבנות משפחה".
"הורדתי ופסלתי על שטויות, מה חשבתי לעצמי שהזמן יעצור?" שואלת חני בלחש, "יכולתי להיות אמא ולהקים משפחה אבל הייתי עסוקה כל חיי בקריירה, לימודים ושוב לימודים", כלום לא שווה לי כשאין לי בשביל מי לקום בבוקר. כמה אפשר לבלות? עד מתי אפשר לשקר ולשחק על כולם שהכל מושלם ובעצם הכל ריק וחלול עמוק בלב?"
סימה סיפרה על כדורי השינה שהם החברים הטובים ביותר שלה ועל הבדידות, שהיא, כך הסכימו כולן, הקשה ביותר. מיטל סיפרה שהתייתמה בגיל מוקדם מאמא ומאז עולמה חרב עליה, הדיכאון והגעגוע לא מאפשרים לה לנהל חיים נורמטיביים,
מיכל סיפרה על החיים בצל הבדידות והדיכאון וכמובן על הרצון הפנימי לחיות מחדש. הבנות סיפרו בפתיחות על חייהן ושיתפו את כאבם הפנימי והרצון לצאת ממנו.
ציפי סיפרה על שזכתה להתחתן ובמו ידיה הרסה את ביתה, "הרסתי ולא שמרתי על המתנות שקיבלתי" היא סיפרה בדמעות, "חשבתי שבחוץ הכל יותר וורוד, התעללתי בשלושת ילדי, לא הייתי אמא אמא באמת עד שנאלצו לקחת את ילדיי למשפחות אומנה"
"עברתי התעללות כילדה והעברתי את זה הלאה לילדי המסכנים, אני בוכה וכואבת לא סולחת לעצמי לעולם על שלא טיפלתי בעצמי", ציפי אמרה, "לא סולחת על ההתעללות שעברתי במשך שנים ושתקתי ולא סולחת למי שהתעלל שבגללו העברתי לילדיי את שעבר עלי. לא סולחת לעצמי שלא טיפלתי בפגיעה והתעללתי בילדיי, גרמתי להם להרס עצמי, נפשי ורגשי".
"הכאב שלי הוא עצום. ילדי שונאים אותי ולא מסוגלים לסלוח לי על מה שסבלו בגללי אבל לא באשמתי ועל כך שהרסתי להם את החיים", עיניה של ציפי היו מלאות דמעות והיא המשיכה באומץ: "יכולתי לטפל בעצמי אבל בחרתי להתעלם מהעבר וזה התפרץ מידי פעם והכל מול ילדי הקטנים חסרי אונים. לקחו לי אותם ובצדק", היא לחשה.
"למה לא טיפלתי? למה?" שאלה ציפי בהתרסה וזרקה אבן אל תוך הים הגועש, "מה אני שווה בלעדיהם? כלום!"
"יש לנו הכל אבל אין לנו כלום", אמרו בכאב חני, יעל, סימה, מיטל, מיכל וציפי.
סיפרתי לבנות הקבוצה איתן ישבתי על הטור הקבוע, פה ב'לובי נשי' והן כולן ביקשו בדמעות:
"בבקשה תכתבי בשמנו שכל בת ישראל תדע ותזכור, אנחנו נשים והזמן שלנו קצוב. אם יש בעיה לכו לטפל. אל תכחישו, אל תרמו את עצמכן/ם. תתייעצו, תלחמו, תטפלו וכמה שיותר מהר יותר טוב".
כל בנות הקבוצה הדגישו שהן רוצות לצאת לדרך חדשה, לנסות למצוא זוגיות נכונה. דיברנו על חשיבות הטיפול שכל אחת חייבת לעבור עם עצמה בכדי לשחרר את העבר ולפרוץ לדרך חדשה, לנסות לחפש ולהשקיע במקומות הנכונים למען בניית קשר ואמון, לעשות השתדלות אמיתית למציאת בן הזוג ולזכור שאין מושלם בעולם.
אהבתי את הכנות של בנות הקבוצה, את החברות האמיתית שהייתה ביניהן. ראיתי המון דמעות של כאב מול הים והגלים. דמעות של חרטה, דמעות של געגוע והמון אמפטיה אחת לשנייה והכל מתוך אהבה אמיתית.
דיברנו על אמונה, על ניסיונות, על כאבים ותיקונים שמגיעים לכל אחד לפי כוחו. דיברנו על החוזק שיש לנו ואנחנו לא מודעות אליו. דיברנו על השקעה במקומות הנכונים על בניית משפחה ונתינת אמון באחר.
דיברנו המון על הפחד, פחד מנישואין, פחד מקשר מחייב, פחד מנתינת אמון ואכזבות, פחד מלצאת מאזור הנוחות הבנות סיפרו על הפחדים שלהן ועל כך שהפחד מנהל אותן ולא הן מנהלות את הפחד. הן מאמינות שבגלל הפחד הן עדיין רווקות.
הדגשנו שקשר לא מגיע בשנייה אלא עם המון עבודה והשקעה, העלנו את נושא הוויתור ודיברנו על הכלה ואמפטיה. הדגשנו שלכל בנאדם יש נפילות בחיים המטרה היא לקום ולהתרומם והזכרנו שאין צורך לחפש את המושלם - הוא לא קיים.
כל אחת מבנות הקבוצה נתנה לחברותיה את הכוחות והאמביציה לשבור קירות ולצאת לדרך חדשה. כן לחפש קשר אמיתי, כן לנסות לבנות, כן לנסות לראות את הטוב וכן להאמין שקשר רציני וטוב קיים.
עשינו סימולציה של פגישה נכונה, איך מדברים, מה מספרים, מה שואלים, על שפת גוף ואיך מציבים מטרות. הדגשנו שהאושר בידיים שלנו ושיש רצוי ויש מצוי אבל חובה שיהיה קשר אמתי - לא להתפשר על קשר ללא קשר. כן כדאי לתת סיכוי להצעות שירדו ועולות שוב וכן כדאי לנסות להילחם בכדי לבנות בית משפחה ילדים.
הזכרנו ושרנו בדמעות שלאן שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו מלמעלה. הבהרנו שקריירה ועבודה או כסף והנאות זה מעולה כשזה במינון הנכון אבל משפחה היא ערך עליון לפני הכל.
במוצאי שבת וחג נפרדתי מהבנות בחיבוק. שמחתי שזכיתי להיות שליחה נאמנה למטרה ענקית ששמה נישואין, בניית בית והעצמה.
בתפילה שנצליח להיות שליחים טובים ונקרע כל אחת את ים סוף שבתוכה, שנדע ונבין שהכל מלמעלה והכל לטובה כי אין רע בעולם.
במקום שיש רצון אמיתי תפילה ואמונה הכל מצליח!
ומסר אחרון מהבנות המדהימות שאותן פגשתי: יש לכן בית, משפחה וילדים? תשמרו עליהם מכל משמר.
שלכן,
פארלי
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 37 תגובות