1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

הרופא הצעיר היה בהלם: החולה מת במפתיע

הקב"ה יאמר לכל אחד ואחד מאתנו, "לא הסתדרת לבדך בעבודת ה', היה עליך "להזעיק" אותי ולומר לי, "אני לא מסתדר לבד- תעזור לי"! אילו היית נוהג כך אז כביכול הייתי בא אליך, מייעץ ומדריך אותך כיצד להסתדר"

צוריאל קריספל, י"ג אלול תשע"ח 24/08/2018 08:41

רופא, בית חולים, MRI, רופאים, כאבים, תרופות, ניתוח, טיפול, דוקטור pixabay

בדברי הנביא (מ"ב ו, יט) ישנו ביטוי, "לא זה הדרך ולא זו העיר", ניתן ללמוד מדברים אלו של הנביא שכדי להשיג מטרה כלשהי בחיים, יש לקבוע מראש הן את המטרה והן את האמצעים הנכונים המובילים אליה, האמצעים למטרה הם "הדרך", המטרה עצמה היא "העיר".

ראש חודש אלול הוא תחילתה של "דרך", אולם הדרך היא ארוכה, באיכות ובכמות, תמרורי הדרך הם עצם ימי חודש אלול, סליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, הושענא רבה ושמחת תורה, כולנו מכירים את תמרורי הדרך ואת הדרך, ויודעים שצריך ללמוד תורה בהתמדה, יודעים שצריך למעט בדברים בטלים, יודעים שראש השנה הוא יום נורא ואיום, יודעים שעשי"ת הם ימים עצומים של סייעתא דשמייא, יודעים שיום כיפור הוא היום הכי קדוש, כולנו יודעים את "הדרך" – מכירים את האמצעים המובילים אל המטרה, אבל מהי "העיר" – מה המטרה אליה אנו שואפים להגיע בימים נפלאים אלו? והרי אנו מוכרחים לקבוע לעצמנו מהי מטרתנו – לאיזו "עיר" אנו רוצים להגיע, שאם לא כן לעולם לא נגיע לשם, אנו מתפללים "אבינו מלכנו נא אל תשיבנו ריקם מלפניך", בלי יעד ברור אנו עלולים ח"ו לצאת ריקים מהימים הנוראים.

המטרה – הכרת אין עוד מלבדו

והנה בסוף הדרך, אחרי חודש אלול, ראש השנה, יום כיפור וסוכות מגיע שמחת תורה, בשמחת תורה נהוג לפתוח בפסוק "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה), אמר פעם אחד מגדולי ישראל, התכלית של כל המערכת שמתחילה בחודש אלול וממשיכה בכל הימים הנוראים היא, להגיע לשמחת תורה תוך הכרת והבעת האמיתות של "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו"!

אם כן ניתן לומר שבאופן כללי המטרה שאנו שואפים אליה היא ההכרה שאין עוד מלבדו – זוהי "העיר", אולם באופן פרטי עדיין אנו צריכים לקבוע לעצמנו מטרה מעשית מוגדרת.

מקור הכוחות הדרושים לעבודת ה'

והנה בכל מהלך עבודת ה', במהלכם של לימוד תורה ושמירת המצוות, ישנה קושיא גדולה, הקושיא היא, הרי התורה ניתנה לדורות קודמים קדושי עליון, התורה ניתנה לדור מקבלי התורה בסיני, לדור דעה שעין בעין ראו את כל האותות והמופתים של יציאת מצרים והר סיני ו"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן ושאר הנביאים" (מכילתא עה"פ "זה אלי ואנוהו"), התורה ניתנה לנביאים ולדורותיהם, התורה ניתנה לתנאים ולאמוראים הקדושים, אם כן, כיצד ניתן לצפות מאתנו הקטנים והדלים, לקיים את אותה התורה ואותן המצוות שהוטלו על אנשים ודורות שאין לנו אפילו "מעין דמעין" של דרגתם? האם ניתן להעמיד אותנו בשורה אחת עם רבי עקיבא איגר, או עם הגאון מווילנא? בוודאי שלא! אם כן כיצד מצפים מאתנו לקיים את אותם הדברים שציפו מדורות של הראשונים כמלאכים? הרי הדבר לכאורה אינו תפור לפי מידותינו?

התשובה היא שאין הכי נמי – אין זה בכוחנו לקיים את התורה והמצוות, הדבר נשגב מאתנו, ואם כן חוזרת השאלה בייתר שאת – איך מצפים ודורשים זאת מאתנו?


כותב השורות, צוריאל קריספל

אין לנו אלא להמשיל לכך את המשל הבא.

באחד מבתי החולים הייתה מחלקה שנועדה עבור חולים במחלה קשה במיוחד, באחד מהלילות העמידו רופא חדש לתורנות במחלקה, באותה עת הייתה המחלקה תפוסה עד אפס מקום בחולים מסוכנים, והנה הרופא החדש עמד נבוך, כיצד יטפל לבדו בכל חולי המחלקה? הוא שח את דאגתו בפני הממונים, אך הם השיבו לו שאין ברירה, יש מחסור ברופאים ואי אפשר למנות יותר מרופא אחד לתורנות לילה, "סביר להניח שהלילה יעבור בשקט" ניסו להרגיעו, "אם תתעורר בעיה, תתקשר מייד להזעיק תגבורת".

רק התחילה התורנות שלו והצרות החלו לצוץ, חולה אחר חולה התעורר משנתו עם סיבוכים קשים, הרופא הצעיר מצא את עצמו מתרוצץ מחולה לחולה ומטפל בהם כמיטב יכולתו, אפס כי כוחותיו היו דלים מדי, ניסיונו מועט מדי, והוא לא הצליח להעניק את הטיפול הדרוש לכל החולים, לפנות בוקר אירע האסון, בעוד הוא מתמודד לבדו, בשארית כוחותיו, להעניק את הטיפול לחולה פלוני, מת חולה אחר במחלקה בטרם הצליח להגיע אליו כדי להעניק לו את הטיפול שהיה זקוק לו נואשות.

תבעו את הרופא למשפט באשמת רשלנות רפואית, בבית המשפט נעמד הרופא וטען בלהט כלפי השופט, "עבדתי במסירות נפש ממש, רצתי ממטה למטה ולא נחתי כל הלילה, האם ניתן להאשים אותי – הרי פשוט לא הספקתי להגיע לאותו החולה שמת בסוף?! זה לא היה בכח אנוש".

ענה השופט, "הרי אמרו לך שאם לא תסתדר תזעיק תגבורת, מי ביקש ממך לנסות להסתדר לבד? אתה אשם בגרימת מוות ברשלנות היות ולא הזעקת את התגבורת שהיה עליך להזעיק".

וכך בדיוק יאמר כביכול הקב"ה לכל אחד ואחד מאתנו, "לא הסתדרת לבדך בעבודת ה', היה עליך "להזעיק" אותי ולומר לי, "אני לא מסתדר לבד- תעזור לי"! אילו היית נוהג כך אז כביכול הייתי בא אליך, מייעץ ומדריך אותך כיצד להסתדר".

אמת, מוטל עלינו להכין לעצמנו תכנית לעבודתנו הרוחנית, אך מי שסומך על התכניות שלו וחושב שבכוחות עצמו יוכל לעבוד את השי"ת כראוי, אינו אלא טועה, אין לנו את הכח לקיים את אותה התורה ואת אותן המצוות שקיימו דורות של גדולים וטובים מאתנו, והרי גם הם לא יכלו לבד – דוד המלך רעד ממשפט ה', עם האריה ועם הדב הוא הסתדר, אבל ממשפט ה' הוא פחד, ואם כן, אנחנו שכל כך מפחדים מדובים ואריות – כיצד נתמודד עם אלול ועם משפטו של הקב"ה? התשובה היא שבאמת לא נוכל להסתדר בכוחות עצמנו, והפחד נורא, כאשר הפחד נורא ואין מה לעשות בדרך הטבע, מה בכל זאת עושים? צועקים "הצילו"! גם עכשיו באלול ולקראת יום הדין עלינו לצעוק במלוא כוחותינו אל הקב"ה, "הצילו! הצילו"! והרי כאשר הקב"ה יבוא להציל אותנו כבר אין שום דבר קשה, הקב"ה הרי יכול להפוך כל אחד למתמיד עצום, הקב"ה יכול להחדיר יראת שמים ללב כל אחד ואחד מאתנו, אצל הקב"ה אין מגבלות, זוהי העצה היחידה להתמודד עם אלול, עם התורה ועם עבודת ה' כולה.

יצירת קשר מתמיד עם הקב"ה

הנה אם כן הגדרנו לעצמנו את היעד, את המטרה, את "העיר", היעד הוא "לתפוס" קשר עם הקב"ה, כביכול לחסות בצלו, ואז הרי אין מגבלות, אז ניתן להשיג כל דבר.

והנה הקב"ה סידר את כל העולם באופן שיש תקופה מיוחדת המתאימה ביותר להתקשרות עמו, התקופה הזאת היא מתחילת חודש אלול עד אחרי סוכות, ההתקשרות עם הקב"ה היא המטרה שלנו בכל המערכת הזו.

"כי טוב חסדך מחיים"

כתוב בפסוק (תהלים סג, ד), "כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך", ומפרש המלבי"ם, "כי טוב חסדך מחיים – שבחסדך במתנת החיים נבדל מכל חסד שיעשה זולתך, שכל חסד שנשיג מזולתנו אין החסד טוב מצד עצמו רק מצד התועלת שהשגנו ממנו, למשל מלך בשר ודם שעשה חסד לחייב מיתה והניחו בחיים, הטוב של החסד הוא החיים שנתן לו, אבל אצלך החסד בעצמו הוא טוב יותר מן החיים, כי החיים אינם תכלית לעצמם, רק שהם אמצעים שעל ידם שפתי ישבחונך – שבלעדי החיים אי אפשר שאשבח אותך בשפה... וא"כ אחר שעיקר תכלית החיים וטובם הוא מה שיכול להודות לה' על החסד שנתן לנו חיים, א"כ החסד הוא הטוב והתכלית של החיים, והוא טוב מן החיים עצמם שהוא רק אמצעי אליו, כי ע"י החסד שפתי ישבחונך וזאת היא תכלית החיים".

נבאר יותר את משלו של המלבי"ם במילים שלנו, משל לחולה מסוכן שהלך לרופא ותוך כדי הטיפולים – שאכן ריפאו אותו בסוף – התיידדו החולה והרופא, והנה אם ישאלו את החולה אודות הקשר שלו עם הרופא יענה החולה שהוא הרוויח בכפלים, ראשית הוא זכה לחיים, ושנית גם מצא ידיד נאמן, ואם יוסיפו לחקור אותו איזה רווח חשוב יותר – החיים או החבר? הרי בוודאי יענה שהחיים הם הרווח היותר חשוב.

והנה אדם שמתפלל לקב"ה זוכה לחיים מה"מכלכל חיים בחסד", ובנוסף גם מוצא כביכול "חבר טוב" [הקב"ה], מה חשוב יותר? "כי טוב חסדך מחיים"! זאת אומרת שהחסד של הקב"ה – הקשר שמתקשרים לקב"ה כביכול – טוב יותר חשוב מעצם החיים שמקבלים ממנו, זה ש"שפתי ישבחונך", שהשפתיים שלי משבחים את הקב"ה, הוא יותר טוב לי מהחיים עצמם.

התפילה כמטרה בפני עצמה

וזהו החידוש הגדול במהלך היום של ראש השנה, מה משיגים על ידי תפילה בכוונה? אולי משיגים שנה טובה ואולי משיגים את כל משאלות לבנו, אבל מעל ומעבר לכך משיגים דבר גדול עוד יותר, משיגים קשר עם הקב"ה – נעשים דבוקים כביכול בבורא כל העולמים, על ידי התפילה בכוונה, עבודת אלול וימי התשובה מכניסים את הקב"ה לתוך החיים שלנו – מתקרבים אליו ומרגישים שייכות עם השי"ת, וזה יותר חשוב מעצם החיים – "כי טוב חסדך מחיים"!

אנו עוברים מערכת של ימים נוראים, מהי המטרה? לגלות את השי"ת "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים", המטרה היא לגלות את העוצמה של הכח הנקרא תפילה, ולהכניס את הבורא יתברך לתוך החיים שלנו.

כמובן ישנם הרבה דרכים, אך כל הדרכים מובילים אל אותו מקום – אל אותה "עיר", הפחד, השמחה, עצם ימי האלול והסליחות, כולן חלק מאותה המערכת – למצוא קשר ושייכות מוחשית עם בורא כל העולמים.

כאשר רוצים להגיע לעיר מסוימת מחפשים שלט המורה על הכיוון הנכון כבר בראשית הדרך, כך כבר בתחילת אלול או לפחות כעת עלינו לחפש שלט המורה את הדרך על ידה מגיעים אל המטרה, מהו השלט הראשון שנתקלים בו כבר בראש חודש אלול? "אני לדודי – ודודי לי!" כביכול לתפוס חברותא עם השי"ת, שהקב"ה יהפוך לחלק מחיינו.
ע"פ ספרו של הגרש"ד פינקוס זצ"ל לימים נוראים

בברכת שבת שלום ומבורך

צוריאל





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;