דנמרק - המדינה שבה אבטלה אינה מילה גסה

זמן קצר לאחר הנחיתה בקופנהגן בלילה קר למדי, הטרידה אותי המחשבה איזו מתנה כדאי להביא לילדים. זה אמנם ביקור לימודי קצרצר ועמוס פגישות, אבל אי אפשר לחזור הביתה בלי משהו מדנמרק. איזו מזכרת מהארץ הנורדית תשמח אותם? בהרינג הם לא ייגעו, וגם לא בטובורג ובקרלסברג, כך אני מקווה. את סיפורי האגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן הם כבר מכירים, ולגו יש גם בישראל - ובכל מקרה בארה"ב הוא זול יותר. אז מה כבר אפשר להביא מדנמרק?

24 שעות לאחר הנחיתה הגיעה ההארה. נחשפתי לאחת ההמצאות הדניות המרשימות והשימושיות ביותר: ינטהלובן (Janteloven). הדנים אוהבים אותה ומרוצים ממנה מאוד, והיא אחת הסיבות לכמה וכמה הצלחות דניות. היא הפכה את הדנים לאחת האומות המאושרות בעולם. אבל למה לחשוב בקטן ולהביא רק לילדים שלי ינטהלובן? אחשוב בגדול - אביא את הינטהלובן לכל הישראלים.

הגיע הזמן שאזהה משהו לפני כולם, אייבא אותו וארוויח בענק. אהיה האיש שהביא את הינטהלובן לישראל. זה יהפוך את המדינה לחלוטין. נכון שיש לנו הרבה שכל, כישרונות, יכולת יזמות וכושר אלתור - אבל ינטהלובן עוד אין. אם יש משהו שיכול לעזור לנו בחיים, זה הרי ינטהלובן. ישראל זקוקה לו בכמויות גדולות. מה זה בכלל ינטהלובן? שאלה טובה. בגדול זו צניעות, אבל זה הרבה יותר מזה. זו תפישת עולם שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים. מיד נכיר אותה מעט יותר לעומק.

מסתבר שזו רק הבירה הטובה בעיר

לפני כשלושה חודשים, במהלך מערכת הבחירות בדנמרק, סערה המדינה הנורדית הקטנה בגלל 12 דקות. אחת המועמדות, יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הלה תורנינג שמידט, העלתה הצעה שלפיה כל הדנים יעבדו 12 דקות נוספות כל יום כדי לשפר את התפוקות ואת כושרה התחרותי של דנמרק. ההצעה עוררה גלי סרקזם מצד כל יריביה הפוליטיים, וכמה בעלי טורים חבטו בה וברעיון. באחד מהם מנתה הכותבת רשימה של דברים שאפשר לעשות מדי יום ב-12 דקות: למחוק חלק מהמיילים (כי אין די ב-12 דקות כדי למחוק את כולם), לבדוק במדור שכר מה בדיוק יש לך בקרן הפנסיה, או לנקות את מכונת הקפה. "בעצם, 12 דקות לא יספיקו לשם כך, אז די בכך שתשטוף את ספל הקפה שלך", כתבה.

הלעז והבוז לא הפריעו לתורנינג שמידט, 45, להיבחר לראש ממשלת דנמרק הנוכחית. היא אמנם עומדת בראש ממשלת מיעוט הנתמכת מבחוץ על ידי אחת ממפלגות האופוזיציה, אך בחודש וחצי שחלפו מאז שמונתה לראש הממשלה היא כבר הספיקה לשנות את סדר היום הכלכלי שהונהג על ידי ממשלת הימין שכיהנה שם בעשור האחרון. היא מציגה גישה רכה יותר למהגרים, ומתכוונת להגדיל תקציבי רווחה שקוצצו - באמצעות העלאת מסים כמובן.

בינתיים היא החליטה לעלות את המסים בעיקר על מזון עתיר שומן או סוכר, וזה עורר את זעמם של יצרני הריבות והקונפיטורות. את הצעתה לתוספת 12 הדקות ליום העבודה של הדנים היא החליטה לדחות בשלב זה, כדי להתמודד תחילה עם הצורך להתניע מחדש את כלכלת דנמרק ולייצר משרות חדשות שיסייעו לה להתמודד עם המשבר באירופה.

הצורך בשינוי בכלכלה הדנית קשור במישרין למשבר הכלכלי העולמי. דנמרק היא כלכלה קטנה יחסית עם תמ"ג של כ-310 מיליארד דולר - גבוה מזה של ישראל. בדומה לישראל היא נשענת על סחר חוץ, בעיקר עם גרמניה, בריטניה ושאר המדינות הנורדיות. מאז המשבר הכלכלי העולמי מתמודדת המדינה עם צמיחה שלילית או נמוכה, עלייה בשיעור האבטלה ופגיעה בכושר התחרותיות שלה. לכן, הרעיון הבסיסי של הגדלת מספר שעות העבודה (12 דקות ביום הן שעה בשבוע) היה דווקא מתבקש. דנמרק אמנם מדורגת במקום השמיני בעולם במדד התחרותיות של הפורום הכלכלי הבינלאומי, אבל כדי לממן את מערכת הרווחה המפותחת והיקרה שלה היא זקוקה לצמיחה.

התחרותיות של דנמרק עומדת למבחן בשל כמה סיבות, בהן שכר עבודה גבוה יחסית למדינות האיחוד האירופי ושיעורי מס רצחניים (עד 60% ברמות השכר הגבוהות) הפוגעים ברצון לעבוד יותר משבע שעות וחצי ביום, כפי שקובעים הסכמי העבודה שם. מרבית המדינות שנמצאות בקבוצת ההתייחסות של דנמרק - פינלנד, שוודיה, גרמניה והולנד - מקדימות אותה בדירוג התחרותיות.

על אף שדנמרק וכלכלתה אינן נטולות בעיות, כדאי לשים אותן בפרופורציה ולהבהיר שמדובר באומה מאושרת מאוד. למעשה, שלושה מחקרים וסקרים בינלאומיים מהשנים האחרונות מצאו שדנמרק היא האומה המאושרת ביותר בעולם. מה הופך את הדנים לכה מאושרים? ההסברים נעוצים במערכת הרווחה המפותחת שלהם, בעולם הערכים שמבוסס על סולידריות רבה וצניעות, ובחלוקה מאוזנת של עוגת ההכנסות שממקמת את דנמרק כאחת המדינות השוויוניות בעולם.

איך כל הדברים האלה מסתדרים עם תחרותיות? לכאורה, שני הדברים לא הולכים יחד. תחרותיות נקשרת להישגיות תובענית שגובה לעתים מחיר כבד. מה הקשר בין זה לבין אושר? ובכן, התחרותיות הדנית שונה. זו לא דהרה מטורפת ודורסנית, אלא תהליכים ארוכי טווח של בניית אמון, שיתוף פעולה, סולידריות ודאגה לכלל. הדני הממוצע לא קם בבוקר אל תוך עוני מדכא, ולא נתקל ביותר מדי סממני עושר מעוררי קנאה. זה כנראה מתכון להגדלת מדד האושר.

לא מדובר במדינת מופת. קופנהגן היא לא העיר הכי נקייה בעולם, בעיקר בימים אלה, כשבעיר נחפר מסלול נוסף של המטרו. בקרקעית התעלות הרבות בעיר קל להבחין בפחיות בירה ריקות ובהרבה מאוד זוגות אופניים שהושלכו אליהן, ואפשר שיש קשר בין השניים. בעיר יש גם רובע זונות ושכונה של היפים שבה מעלימים עין מסחר בסמים. אבל הבעיות האלה מחווירות מול החוויה הכוללת שמציעה המדינה.

כשמסתובבים בקופנהגן ומנסים לפענח את סוד התחרותיות הגבוהה יחסית של המדינה, קשה למצוא משהו שמסביר זאת. הדנים אינם אגרסיבים, הם יעילים מאוד אך לא עובדים קשה מדי (ה-OECD ממליץ לדנים לעבוד יותר שעות), שיעורי המיסוי שם בולמים את הרצון להתאמץ מעבר לנדרש, ובאופן כללי הם די סולדים מסממנים חומרניים. נדיר מאוד לראות בכבישי קופנהגן מכוניות יוקרה. מרבית המכוניות בכבישים קטנות וצנועות - בארבעת ימי הביקור ראיתי מרצדס אחת - והדנים מעדיפים לנסוע בעיקר באופניים. אפילו הסלוגן היומרני המפורסם של קרלסברג - "מסתבר שזו הבירה הטובה בעולם"- מקבל כאן ביטוי צנוע יותר על גבי שלט חוצות מול בניין העירייה, ובו נכתב "זו הבירה הטובה בעיר".

הצניעות הדנית מעוגנת באותו ינטהלובן - "חוק ינטה" - מין קוד חברתי שמשמעותו: אל תחשוב שאתה מיוחד, אל תפגין את הישגיך, אתה לא לבד כאן, הצנע לכת. לאוזן הישראלית הקוד הזה נשמע מבלבל. הרי בכל גן ילדים או בית ספר ישראלי תלוי שלט שקובע: "כל תלמיד כאן הוא יחיד ומיוחד", והמסר הנקלט לא פעם הוא "כל אחד לעצמו". לא בדנמרק. שם גם אם אתה מיוחד, בעל הישגים יוצאי דופן ומוצלח באופן כללי, אתה לא צריך לנקר את עיני האחרים. זהו קוד שמושרש היטב בתרבות הדנית שנשענת על רמת סולידריות גבוהה. הם פשוט מתחברים לרעיון הקהילתי-שיתופי-שוויוני הזה.

זו הסיבה שבעבר שיעור הדנים מבין המתנדבים בקיבוצים בישראל היה הגבוה ביותר. שגריר ישראל בדנמרק, ארתור אבנון, מספר שפגש דנים שהיו בעבר מתנדבים וניסה להבין מה הם חיפשו אצלנו. "תמיד חשבתי שהמתנדבים באים לסייע לישראל, המדינה הקטנה שהוקמה אחרי השואה, אך התברר שהסיבה היא אחרת. הם רצו לחוות מודל של שוויון, שיתוף, סוציאליזם דמוקרטי וקהילתיות. הם באו לקיבוצים כדי לחוות משהו שהם רצו שיקרה להם".

הסובלנות כלפי זרים ומהגרים והרעיון של התחשבות גם בצרכיו של האחר מושרשים בתרבות הדנית. זה מה שמניע אותם להילחם גם עבור זכויות מהגרים ועובדים זרים. "למעשה", אומרת מרצה באוניברסיטה מקומית, "כבר בגיל הגן מחדירים לילדים את המסר: אתה לא לבד כאן, תתחשב באחרים". האין זו גישה שבולמת תחרותיות? לא בדנמרק.

משולש הזהב הדני

ההסבר לתחרותיות הגבוהה לא נמצא ברחובות או בקודים החברתיים, אלא בשוק העבודה הדני. המותגים הדנים המוכרים בישראל הם בירה קרלסברג, לגו וסיפורי האגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן. אבל לדנמרק יש מותג נוסף שמעורר עניין במדינות רבות, ונוגע לשוק העבודה. קוראים להמצאה הזו "flexicurity" - חיבור של גמישות וביטחון. המודל הזה מתקיים יותר מ-100 שנה, והוא מבוסס על כמה עקרונות שאחראיים לכך שהתחרותיות בדנמרק היא מהגבוהות בעולם. המודל הזה מבוסס על חופש מוחלט למעסיקים בפיטורי וגיוסי עובדים, לצד ביטחון סוציאלי למפוטרים.

כל חברה וכל מעסיק בדנמרק יכולים לפטר ולגייס עובדים בהתאם לצורכיהם. על העיקרון הזה יש הסכמה מלאה בין המעסיקים לאיגודי העובדים, שמרבית העובדים בדנמרק (כ-83% מכוח העבודה) חברים בהם. היכולת לגייס ולפטר בקלות לא מחלישה את איגוד העובדים, נהפוך הוא: ההסכמה שלהם לעיקרון הזה מאפשרת להם לדאוג לשלל הזכויות האחרות של העובדים - מרמות השכר וזכויות הפנסיה, דרך מספר שעות העבודה ועד לחופשות ולהכשרה מקצועית. כל הנושאים האלה נמצאים בהסכמים הקיבוציים המתחדשים אחת לשנתיים.

ומה קורה כשאין הסכמות עם המעסיקים? ממשיכים לשאת ולתת עד שמוצאים פתרון. ואם לא מגיעים להסכמות? ממשיכים לדבר עד שמגיעים. "אוקי, הבנתי", אני אומר לבני שיחי, "ואם בכל זאת לא מוצאים פתרון?". הם משיבים בסבלנות: "ממשיכים לדבר ומגיעים לפתרון". שוב האוזן הישראלית מזדקרת. איזו מין שיטה משונה זו להמשיך ולדבר? איפה כיפופי הידיים?

שביתות הן עניין די נדיר כאן. מארי לואיס קנופרט, מזכירת ארגון העובדים LO המאגד 53% מהעובדים בדנמרק, אומרת כי השביתה האחרונה של האיגוד שבראשו היא עומדת היתה ב-1998. כשאני שואל מי ניצח במאבק, המעסיקים או העובדים, היא עונה מיד: "בשביתה אין מנצחים. זה לא win-win אלא lose-lose".

למצב כזה של דיאלוג רציף ולא כוחני לא מגיעים סתם כך. ההיסטוריה הדנית כללה שביתה אחת קשה בסוף המאה ה-19, שאחראית במידה רבה לעיצוב חוקת העבודה שמחזיקה מעמד עד היום. לדברי קנופרט, "העובדים פתחו בשביתת רעב ובמהלכה גוועו רבים למוות. זה עורר זעזוע שחייב פתרון, וב-1899 נקבעה חוקת העבודה הדנית".

העיקרון השני הוא שהמדינה חייבת לדאוג לביטחונם הכלכלי של עובדים שפוטרו. לכן היא משלמת להם דמי אבטלה גבוהים (כ-90% משכרם) במשך שנתיים, והיא ממשיכה לסייע להם גם אחר כך אם הם לא מוצאים עבודה. המדינה גם מעניקה לכל האזרחים שירותים רבים בחינם, והמובטלים זוכים להנחות ולהטבות רבות.

העיקרון השלישי שמתחבר לרעיון הזה, שאותו הדנים מכנים "משולש הזהב", הוא מאמץ אקטיבי להכשרת מובטלים וגם עובדים מן המניין כדי שיהיו כשירים ורלוונטים לשוק העבודה. הדנים קוראים לזה Active labour market policy, ומאחורי ההגדרה הזו עומדים עשרות מוסדות להכשרה מקצועית שאליהם נשלחים המובטלים, אבל לא רק. מרבית החברות בדנמרק שולחות את עובדיהם להכשרות מעת לעת כדי לשמור על כשירותם התעסוקתית.

משולש הזהב הפך את שוק העבודה בדנמרק לדינמי ומובילי מאוד, וזהו ההסבר העיקרי לכך שהמדינה נמצאת במקום גבוה בדירוג התחרותיות. ההכשרה המקצועית, כמו שירותי הבריאות והחינוך בדנמרק, היא כמובן בחינם. מדובר בשיטה ששומרת כל הזמן על כוח העבודה ברמת חיוניות גבוהה. העובדים משדרגים את יכולותיהם, לא נרדמים בשמירה ולא מתנוונים ומנוונים את הארגונים שלהם.

האחראית על קשרי חוץ במשרד התעסוקה הדני, לונה הנריקסון, סבורה כי שוק עבודה אקטיבי הוא תנאי הכרחי במודל הדני. "האקטיביות היא הצד הנגדי של הפסיביות. אנחנו אומרים למי שאין לו עבודה שאם הוא ממילא מקבל דמי אבטלה כדאי לו לנצל את הזמן הזה ולעשות זאת טוב יותר: 'תהיו אקטיבים, תרכשו ידע ואז גם יציעו לכם תפקידים'. אם מציעים למישהו עבודה והוא מסרב, נוקטים סנקציות ושוללים ממנו הטבות. המובטלים חייבים להיות זמינים כל הזמן כדי לקבל עבודה. המודל הזה עולה לדנמרק כ-3% מהתמ"ג (כ-6 מיליארד דולר בשנה, ס"פ), וזה יקר מאוד. לכן האתגר הוא לשלב מובטלים בשוק העבודה כמה שיותר, בין אם הם צעירים ובין אם הם גמלאים שמעוניינים לעבוד במשרה חלקית".

ההשתייכות לאיגודי עובדים מספקת לעובדים סיוע במציאת עבודה ובשמירת הכשירות שלהם, אבל היא בעיקר מספקת להם ביטחון - לא רק כלכלי, אלא גם ביטחון עצמי. קנופרט רואה במוביליות הרבה בשוק העבודה הדני יתרון לעובדים, למרות התחלופה הגבוהה של מקומות עבודה. "כשאנשים עובדים בתחום מסוים שנים רבות, הם אומרים לעצמם 'אולי רק בזה אני טוב'. השיטה שלנו מאפשרת להתנסות בעוד דברים".

פלמניג קון פדרסון, המשמש כיועץ מקצועי למשרד התעסוקה הדני מזה 20 שנה, הוא חסיד גדול של שיטת הפלקסיקיוריטי, וסבור כי זו השיטה הכי מתאימה לעידן המודרני. "השינויים הטכנולוגיים והגלובליזציה מגדילים את הצורך בגמישות מצד אחד ובמתן ביטחון מצד שני. שני הגורמים האלה מקדמים את אחד הדברים הכי נדרשים בכלכלה מצליחה: יכולת הסתגלות מהירה לשינויים, שיש בה שיתוף פעולה בין מעסיקים לאיגודים על בסיס של תן וקח".

לדברי איש עסקים מקומי שמייעץ לכמה מהחברות הגדולות בדנמרק בתחום הניהול, "הגמישות בהעסקת עובדים היא גורם מפתח בתחרותיות של דנמרק. כולם יודעים שחברות יכולות לשרוד רק אם הן יכולות להתייעל כשצריך. כשאתה מגייס עובד בצרפת או בגרמניה, אתה צריך לבדוק היטב אם הוא מתאים לך, כי יהיה לך קשה מאוד להשתחרר ממנו בעתיד. בדנמרק אין חשש כזה. אתה יכול לגייס עובד ולפטר אותו. מצד אחד לא מהססים להגיד למישהו ללכת הביתה כי מעדיפים אחר על פניו, ומצד שני לא מהססים לגייס עובדים".

מפתיע ככל שזה יישמע, בדנמרק אין שכר מינימום שמוגדר בחוק. הסכמי העבודה הקיבוציים שומרים על העובדים החלשים מתנאי העסקה נצלניים. מאחר שיש הסכמי עבודה קיבוציים במרבית מקומות העבודה, הדנים בודקים מהו השכר הנהוג לתפקיד הרלוונטי בחברה שמבקשת להעסיקם, ויש להם בסיס השוואתי לדרוש על פיו שכר הולם. האיגודים המקצועיים עומדים לרשות העובדים ומסייעים להם לקבל מידע על רמות השכר המקובלות באותו ארגון, ואם מתעורר הצורך - הם אף נאבקים עבורם. במרבית מקומות העבודה יש לאיגודי העובדים נציגים בדירקטוריונים ובקרנות הפנסיה. זה לא נתפש כגורם משתק, אלא כגורם שמקדם קבלת החלטות ומביא בחשבון סוגיות הנוגעות לעובדים.

תומס ברנט הנריקסון, 45, העורך הכלכלי של העיתון "בורסן" בשש השנים האחרונות, שימש לפני כן במשך שנים רבות כלכלן בכיר בבנק הגדול בדנמרק, Danske. במונחים דניים הנריקסון הוא חריג, משום שבמהלך הקריירה המקצועית שלו החליף רק שני מקומות עבודה, לעומת שישה מקומות עבודה שמחליף הדני הממוצע במשך הקריירה. "בדנמרק אתה לא פוחד לאבד מקום עבודה. בספרד אם אתה מאבד מקום עבודה - אתה אבוד. ביוון זו טרגדיה אישית ומשפחתית. אצלנו זה לא ככה, וזה טוב.כשתעשיית הטקסטיל שלנו חוסלה בשנות ה-60 וה-70 בשל התחרות ממדינות אחרות, זה לא גרם למשבר - מפני שהעובדים שפוטרו השתלבו בשוק העבודה".

הנתונים על המוביליות בשוק העבודה הדני מרשימים. לפני המשבר הכלכלי, כ-30% מהדנים החליפו מקום עבודה מדי שנה. בעקבות המשבר שיעור מחליפי העבודה ירד מעט, אך עדיין מדובר במאות אלפים בשנה. המוביליות הזו חלה הן על העובדים המשכילים והן על העובדים הלא משכילים, אם כי שיעורם של האחרונים גבוה במעט. הנתון המעניין יותר הוא שמבין אלה שהחליפו מקום עבודה, שליש עברו לתעשייה שונה לגמרי מזו שבה הועסקו קודם לכן.

גם כאן, כמו בתחומים נוספים בכלכלה הדנית, תנאי הבסיס עומדים למבחן בעקבות המשבר הכלכלי באירופה. לדברי קנופרט, מאז המשבר הדנים חשים פחות בטוחים מבעבר לוותר על עבודתם, והם כמובן מושפעים מנתוני האבטלה שמצויים בעלייה.

אף שהמדינה מעניקה רשת ביטחון טובה למובטלים ומשקיעה בהכשרתם ובפרנסתם עד שיחזרו לשוק העבודה, הדנים לא מאבדים את המוטיווציה לעבוד. "אחד הערכים החשובים של הסוציאל-דמוקרטים הוא ערך העבודה", אומר הנריקסון. "אנחנו מאמינים בערך הזה ומאמינים שמקום העבודה צריך להיות הוגן עם העובד. מאוד לא מקובל לא לעבוד, ובדרך כלל די נדיר שאדם לא ימצא עבודה במשך שנתיים. אני לא אומר שהמודל הדני מושלם, אבל הוא מושלם לדנים".

נתוני ה-OECD מאששים את הטענה שהדנים הם אנשי עבודה. שיעור ההשתתפות של הדנים בשוק העבודה הוא 75.7% - מהגבוהים באירופה, הרבה מעל הממוצע במדינות החברות בארגון: 66.1%. שיעור התעסוקה הגבוה, כמו גם מערכת הרווחה המפותחת, מביאים לכך ששיעורי העוני בדנמרק נמוכים מאוד - 6.1%, לעומת ממוצע של 11.1% במדינות ה-OECD. אלה כנראה חלק מההסברים לכך שהדנים הם אנשים מאושרים למדי, סובלנים כלפי מהגרים ומיעוטים, ונוטים יותר מכל מדינה אחרת ב-OECD לתת אמון באחרים (89% מהדנים סומכים על אחרים, לעומת ממוצע של 59% בלבד ב-OECD).

במרבית הבניינים החדשים שנבנו בשלושת העשורים האחרונים בקופנהגן יש חלונות שקופים, כך שאפשר לראות מבחוץ מה בדיוק נעשה בכל משרד. מעבר לשיקול העיצובי, הסיבה היא גם פרקטית - לאפשר כניסת אור למשרדים. אפשר גם לראות בשקיפות הזו מין משל לחיים הדניים: הכל שקוף, אין מה להסתיר. לא תראו במשרדים אנשים מסתודדים או מקשקשים ליד הברזייה. כל אחד עושה את מלאכתו ביעילות ובענייניות.

בפגישה עם קנופרט במשרדי האיגוד המקצועי אני נתקל ביעילות הדנית, כשאני מבקש לקבל נתונים מסוימים. לרוב היא שולפת את הנתונים, אבל מדי פעם - כשהיא לא בטוחה בנתון - היא יוצאת לרגע מהחדר, מבקשת אותו מאחד מאנשיה, וחוזרת לשיחה. כעבור כמה דקות נכנסת לחדר בשקט אחת העובדות ובידה פתק עם הנתון המבוקש. הריטואל הזה חוזר על עצמו כמה פעמים במהלך השיחה. כשקנופרט מספרת על מערכת ההכשרה המקצועית המפוארת של דנמרק, אני מבקש לבקר באחד ממרכזי ההכשרה. שוב נקראת לחדר אחת העוזרות ומקבלת את פרטי הבקשה. רבע שעה לאחר מכן היא חוזרת עם פרטי הביקור שם ביום למחרת, כולל הסברים מפורטים ומדויקים איך להגיע לשם. קשה שלא להתרשם מהיעילות ומהרצינות האלה.

דרושים מהגרים משכילים

מדינות רווחה הן בדרך כלל אבן שואבת למהגרים מכל העולם, שמעוניינים ליהנות משירותי רווחה מפותחים ומביטחון סוציאלי. בשני העשורים האחרונים מתמודדת דנמרק עם זרם של מהגרים ממדינות כמו טורקיה, עירק, פקיסטן ולבנון, וגם מהרשות הפלסטינית. גם ממדינות בריה"מ לשעבר, מפולין ומהמדינות הבלטיות מגיעים עובדים זרים, שחלקם מתגוררים בדנמרק וחלקם מגיעים מדי יום מהעיר השוודית מאלמו - מרחק חצי שעה נסיעה ברכבת. עבדאללה, נהג מונית מכורדיסטן, הגיע לקופנהגן לפני 11 שנה. הוא עבד כמהנדס, בהתאם להשכלתו, אך פוטר ונאלץ לעשות הסבה מקצועית. "השיטה כאן מאלצת אותך למצוא מקום עבודה. יקר לחיות כאן, ואמנם המדינה מממנת דמי אבטלה, אבל אחרי שנתיים אתה חייב למצוא משהו. העדפתי למצוא עבודה מיד ולא לחכות שנתיים".

עבדאללה לא לבד. 7% מכוח העבודה בדנמרק החליפו מקום עבודה בשלושת החודשים האחרונים, לעומת 2% ביוון. זרימת המהגרים והמצב הכלכלי הקשה באירופה מעמידים את תפישת העולם האזרחית-חברתית-כלכלית של דנמרק במבחנים חדשים. סולידריות מתקיימת בדרך כלל במקום שבו יש הומוגניות תרבותית וערכית, וכניסת המהגרים מייצרת אתגרים בתחום הזה. שיעור המהגרים בדנמרק הוא 7.3% מהאוכלוסיה (הממוצע ב-OECD הוא 11.7%), ובמספרים האלה נראה כי דנמרק מצליחה להנחיל את ערכיה לבאים מבחוץ.

בעשור האחרון שלטה בדנמרק ממשלת ימין שבה היתה חברה מפלגה שפעלה נגד המהגרים. סוגיית המהגרים מעסיקה את הדנים, החרדים לעולמם הערכי והתרבותי. מצד אחד, תמצאו אצל הדנים הרבה סובלנות וגישה ליברלית מאוד כלפי מהגרים. מנגד, ברור שהדנים מוכנים לכניסת מהגרים רק בתנאי שאלה ייטמעו בדנמרק ויקבלו על עצמם את ערכיה.

במרכז קופנהגן לא מבחינים בנוכחות בולטת של מהגרים, אבל די בנסיעה של 15 דקות באוטובוס לאחד מפרווריה הצפוניים של העיר כדי לחוש בנוכחות בולטת שלהם - אם באוטובוס ואם ברחובות מסחריים שוקקים, שבהם קל להבחין בחנויות בשר וזהב עם שילוט בערבית. לאזורים האלה קוראים הדנים "גטאות", והם מוטרדים מקיומם ומנסים לשפר את מראם.

ניילס ביורן הנסן, פנסיונר של אחת מתחנות הטלוויזיה והרדיו, סיקר במשך שנים את תחום יחסי העבודה והוא מתגורר כיום בפרוור צפוני של קופנהגן. כדי להגיע אליו צריך לחלוף על פני אחד מגטאות המהגרים. האם ההתחככות היום-יומית הזו בתושבי הגטו מאתגרת את תפישת העולם הסובלנית כלפי מהגרים? לדבריו, "זה טוב לפתוח את הגבולות למהגרים, זרימה של דם חדש טובה למדינה. כמובן שלא הכל טוב. לא מזמן היתה תקרית אלימה שבה היו מעורבים מהגרים כאן בשכונה. מצד שני, את הבשר שלי אני קונה בזול באיטליז מצוין של מהגר ערבי. אני חושב שהדנים מצליחים לשמור על התרבות שלהם למרות העלייה במספר המהגרים, אבל ברור שככל שיהיו יותר תקריות בעייתיות זה יעורר יותר שאלות".

היחס של הדנים למהגרים סובלני מאוד, אבל ברור גם איזה סוג של מהגרים הם רוצים: משכילים. הממשלה הדנית מעודדת כניסת מהגרים בעלי כישורים באמצעות הטבות מס מפליגות שהיא מעניקה להם בחמש השנים הראשונות שלהם בדנמרק. אחד החששות של הדנים הוא שכניסת מהגרים תביא לפגיעה במצבם של העובדים המקומיים בשוק העבודה וללחץ על שכרם. "העובדים שמגיעים לכאן מפולין מסתפקים בשכר הרבה יותר נמוך בהשוואה לדנים", טוען הנסן. "זה סוג של 'דמפינג סוציאלי' (היצף השוק בכוח אדם זול, ס"פ). יש כאן גם עובדים זרים לא חוקיים וזה אתגר גדול להתמודד אתו. לא מזמן פשטו על עסק דני ומצאו ש-70% מהעובדים בו אינם חוקיים. כשהם נשאלו מה הם עושים שם, כולם ענו: 'זה היום הראשון שלי בתפקיד'".

האיגודים המקצועיים מבינים היטב את ההשפעה של כוח עבודה זול שמגיע מבחוץ על מעמדם של העובדים הדנים, ולכן הם פועלים כדי לצרף לאיגודים גם מהגרים שזה עתה באו. זו סולידריות כפולה: גם בהגנה על המהגר, וגם בהגנה על המקומיים מפני הצפת השוק באנשים שמוכנים להסתפק בפחות. היכולת של הדנים להימנע מדמפינג סוציאלי מספקת נקודה למחשבה למשק הישראלי, שזו אחת ממחלותיו הקשות: ריבוי מהגרי עבודה שמסתפקים בתנאי שכר נמוכים ודוחקים משוק העבודה ישראלים בעלי רמת כישורים נמוכה. היא גם מעוררת שוב, מן הסתם, את אחד ההבדלים המרכזיים בין תפישת העולם הדנית לישראלית: "אתה לא לבד כאן" הדני מול "אתה יחיד ומיוחד" הישראלי.

הנריקסון רואה בסוגיית המהגרים מבחן למודל הדני. "החברה הדנית תמיד היתה מאוד הומוגנית, ובעשורים האחרונים אנחנו פחות הומוגנים מבעבר, בעקבות כניסת המהגרים. אנחנו לא רב תרבותיים כמו בישראל, אבל זה בכל זאת שינוי. דנמרק מתקשה לעודד כניסת מהגרים בעלי כישורים והשכלה גבוהה, כי האנשים האלה מעדיפים כנראה להגר למדינות שבהן שיעורי המס נמוכים יותר.

"שירותי הרווחה המפותחים של דנמרק מביאים לכאן מהגרים פחות משכילים, וזה יוצר לחץ על המודל. מודל מדינת הרווחה חייב להישען על אנשים משכילים ופרודוקטיבים. ברור שחייבים מערכות בריאות וחינוך מצוינות כדי להצדיק את שיעור המס הגבוה בדנמרק. רבים מהמהגרים נמצאים מחוץ לשוק העבודה. אנחנו לא מצליחים לשלבם מספיק בשוק העבודה, וברור שהשתלבות המהגרים בשוק העבודה הדני הכרחית כדי לשמור על המודל, וגם כדי שלא ייווצרו כאן גטאות מהגרים".

חינוך חינם, קפה ב-22 שקל

במחאה הכלכלית שהתפרצה בקיץ יצא הציבור הישראלי נגד יוקר המחיה, ורבים קראו להפוך את ישראל למדינת רווחה. לא בטוח שמי שדרש מדינת רווחה יודע מה המשמעות של מדיניות כזו עבור תשלומי המסים, ולפי הדוגמה של דנמרק, אין ספק שמדינת רווחה אינה הופכת את החיים לזולים יותר. נהפוך הוא.

ארבעה ימים בקופנהגן מספיקים כדי להתרשם שדנמרק יקרה להחריד. ספל אספרסו בקפה אירופה ליד הפרלמנט הדני עולה 33 קרונה (22 שקל!); נסיעה קצרה של עשר דקות במונית עולה 90 קרונה (כ-60 שקל); ואפילו נסיעה במטרו לא זולה - 24 קרונה לנסיעה (16 שקל). בגדים, נעליים צעצועים - הכל יקר. אפילו משחקי הלגו כאן יקרים פי שניים מאשר בארה"ב, ולגו היא בכלל חברה דנית. ישראלי יתקשה להבין מי מוכן לשלם 22 שקל על אספרסו או 60 שקל על נסיעה של כמה דקות במונית.

אבל המתמטיקה של החיים הכלכליים בדנמרק שונה. אם יגידו עכשיו לישראלי הממוצע שהוא לא צריך לשלם אגורה על חינוך ילדיו מבית הספר היסודי עד לאוניברסיטה, שהוא לא צריך לשלם על שירותי הבריאות שלו, לרבות טיפולי שיניים לילדים עד גיל 18, שהוא לא צריך לשלם אגורה כדי להחזיק את הוריו בבית אבות, ושאם הוא מפוטר הוא מקבל דמי אבטלה גבוהים לשנתיים - וגם אחרי כן עד שימצא עבודה - הוא יסכים לשלם 22 שקל על אספרסו? או 500 שקל על נעלי אולסטאר?

זו המתמטיקה הדנית, שעומדת למבחן גדול בימים אלה בעקבות המשבר הכלכלי שפוקד את אירופה - שוק היעד העיקרי של הסחורות הדניות. המבחן הוא כיצד להתמודד עם שכר עבודה גבוה, שעלה בשנות השגשוג וכעת אי אפשר להוריד אותו. בעשור האחרון זינק שכר הברוטו בדנמרק ב-33%, ואילו שכר הנטו זינק ב-47%. לכן קראה הממשלה למעסיקים ולאיגודי העובדים לנסות להתייחס לנקודה הזו בחידוש ההסכמים הקיבוציים, אף על פי שלממשלה אין מעמד כלשהו בהחלטה הסופית.

המודל הדני עבד היטב בתקופות של גאות, וכעת הוא עומד למבחן בתקופת משבר. מספר שעות העבודה, הפרודוקטיביות והיקף שירותי הרווחה ומחירם הוא נושא דיון מרכזי בקרב הציבור הדני. לאולה תורנס, חברת הפרלמנט הדני מאז 1994 מטעם המפלגה הליברלית - שזכתה בבחירות האחרונות במספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט, אך איבדה את השלטון - ברור שהמודל הדני, שיש עליו קונצנזוס בין כל המפלגות, עומד בפני מבחן לא פשוט.

"אני מאוד גאה במערכת הרווחה הדנית", מצהירה תורנס, שכיהנה בעבר כשרה לפיתוח ולשיתופי פעולה, וכשרת החינוך במשך חמש שנים, וכיום היא הדוברת של מפלגתה בכל הקשור לשוק העבודה. "אנחנו בני מזל ושמחים על כך שיש לנו הסכמה על כמה ערכים בסיסיים שמחזיק מעמד יותר מ-100 שנה. הדנים חרוצים ועובדים קשה, אבל השיטה שלנו לא נטולת אתגרים. אחד הגדולים שבהם הוא שאנחנו מאבדים את הפרודוקטיביות בחמש השנים האחרונות. המשכורות אצלנו גבוהות כי לפני חמש שנים היה ביקוש גדול לעובדים וזה הביא לעלייה במשכורות, אבל מאז שפרץ המשבר הגלובלי המצב נעשה מסובך יותר. קשה לקצץ כאן במשכורות. אמנם עושים את זה בכמה מקומות עבודה שאין בהם הסכם קיבוצי, אבל זה אתגר שאנחנו עוד צריכים להתמודד אתו".


אולה תורנס
צילום: אייל טואג
תורנס משוכנעת שהמשכורות הגבוהות הן נקודת חולשה. "באזורים בגרמניה שסמוכים לגבול הדני רמות השכר נמוכות ב-30% לעומתנו. זה כבר גורם לכמה ממגדלי החזירים (דנמרק היא יצואנית גדולה של בשר חזיר, ס"פ) להעלות אותם על משאיות ולהעביר את גידולם לגרמניה".

כאן הגמישות הדנית כנראה מוגבלת. הממשלה החדשה אמנם מדברת על הקפאת שכר כדי להתמודד עם הירידה בפרודוקטיביות ולשפר את כושר התחרות של דנמרק, אבל אין לה שום דרך ממשית לכפות את רצונה. זה נשאר בתחום שבין המעסיקים לאיגודים המקצועיים. "זו באמת רק הצהרת מדיניות של הממשלה. בפועל היא לא יכולה לקבל החלטות כאלה", אומרת תורנס. "אנחנו מאבדים משרות בגלל השכר הגבוה, וגם המס הגבוה פוגע בשוק העבודה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד מקומות עבודה ואנשים משכילים. המיסוי הגבוה הוא אחת הסיבות לכך שאנשים משכילים עוזבים את דנמרק".

מדוע, אם כך, המפלגה שלך לא התמודדה עם זה? הרי זה עתה סיימתם עשר שנות שלטון.

"המפלגה שלי באה עם רעיון של 'עצירת מסים' - הפסקה בהעלאת המסים - אבל עכשיו באה הממשלה החדשה והעלתה אותם ב-5 מיליון קרונה. רמות המס שלנו הן הגבוהות בעולם, וזה לא הזמן להעלאות מסים אלא דווקא להורדתם. העלאת המסים תגרום לדרישה של האיגודים לתוספות שכר כי יוקר המחיה עולה. חייבים להשתמש בכספי המסים באופן חכם יותר. אין סיבה שלא נהיה כמו שוודיה או פינלנד, שבהן המיסוי נמוך יותר".

היבט נוסף של רמת המיסוי הגבוהה הוא הפגיעה ברצון לעבוד והחלשת היזמות. לדברי תורנס, "קשה ליהפך למיליונר בדנמרק בגלל רמת המיסוי הגבוהה. נכון שאין אצלנו פער גדול בין עשירים לעניים, אבל אנחנו צריכים יותר מיליונרים שישקיעו בדנמרק, לכן אני נגד המיסוי הגבוה. אני מכירה רבים שמסתפקים בשמונה שעות עבודה ביום, משום שאמרו להם שאם יעבדו יותר הם גם ישלמו יותר מס".

מוותרים על שעות נוספות

לא קשה למצוא בדנמרק אנשים שמותחים ביקורת על אלמנטים מסוימים במודל הדני. המקומות הכי טבעיים למצוא בהם אנשים כאלה הם בעולם העסקים או בקרב אנשים מוכשרים במיוחד - בדומה לאותם גורמים שהביאו להתפוררות הרעיון הקיבוצי.

איש עסקים דני, שמייעץ לכמה מהחברות הגדולות בדנמרק, פגש אותנו במועדון היאכטות של טורבורג, בפרוור צפוני של קופנהגן. הוא מסרב להיחשף, בטענה שזו הדרך היחידה שבה אוכל לשמוע ממנו דברים אמיתיים. לטעמו, הגישה של הדנים צנועה מדי, והוא סבור כי היא פוגעת ביזמות ובמצוינות. "ינטהלובן הוא עיקרון חשוב, אבל יש לו היבט קצת שלילי, כי אם אתה יזם ומצליח אסור לך להראות את זה. אחת הדרכים לעודד אנשים ליזום ולהצליח היא היכולת להיות גאה בהישגים. יש שמועה על הבן של אחד ממנהלי חברת לגו שקנה יגואר עם 12 צילינדרים, אבל ביקש מהיצרן שיסתיר שישה צילינדרים כדי לא לנקר עיניים יותר מדי", הוא אומר ופורץ בצחוק מתגלגל.

גיטל ארבס, 35, עושה בימים אלה את הפוסט-דוקטורט שלה בביולוגיה מולקולרית באוניברסיטת קופנהגן. ארבס, נשואה ואם לילדה, היא חוקרת מוכשרת, ותמונתה מקשטת את משרדי הפקולטה למדעי החיים בשל זכייתה בפרס יוקרתי. שכרה החודשי כעובדת האוניברסיטה הוא 35 אלף קרונה (כ-23,600 שקל), מתוכם היא משלמת 50% מס. כשהיא יוצאת לקניות היא משלמת, כמו כל הדנים, מס ערך מוסף של 25% על מרבית המוצרים.

"בשיטה הדנית כל אדם מקבל הזדמנות ללמוד בחינם, לא משנה אם הוא עשיר או עני. זה הדבר החשוב", היא טוענת. "בדנמרק אין בעיה חריפה של בריחת מוחות, אבל מדי פעם אני חושבת ללכת לעבוד במדינה אחרת, בגלל המיסוי הגבוה. יש לנו מערכת רווחה מפותחת וטובה, אבל הרבה כסף מתבזבז במערכת. אנחנו צריכים מערכת יעילה יותר".

עמיתה למחקר, תומס סנדלין, 35, לא חושב לעזוב את דנמרק, ובכוונתו להשתלב בחברת התרופות הדנית הגדולה נובונורדיסק כשיסיים את הפוסט-דוקטורט. אבל התפישה שלו אמורה להטריד את הדנים לא פחות מזו של ארבס. "יקר לחיות בדנמרק. ככל שאתה משתכר יותר, אתה משלם יותר מס. אני יודע שאם אקבל תוספת של 1,000 קרונה, אאלץ לשלם עבורם מס בסך כ-700 קרונה. לכן אני לא רוצה תוספת או לעבוד יותר שעות. אנחנו לא עושים את 'המייל הנוסף' בעבודה כי הוא יעלה לנו בתשלומי מס גבוהים. זה דבר שהייתי רוצה לשנות. על אף שהרבה דנים סבורים שהם משלמים מסים גבוהים, בבחירות האחרונות הם העלו לשלטון דווקא את מפלגות השמאל, שמבקשות להעלות מסים".

הגישה הזו מעלה את השאלה אם עולה בדעתם של שני החוקרים הצעירים להתקומם נגד מדיניות המיסוי. הם מצחקקים ועונים: "אנחנו לא מפגינים הרבה, לא שובתים. אולי אנחנו קצת עצלנים". למי שתוהה איך אנחנו נכנסים בקלות כזאת לכיסם של הדנים, נבהיר: בדנמרק אין בעיה לשאול אנשים כמה הם משתכרים, והם יענו מיד בלי היסוס. הסיבה: הם מועסקים בהסכמים קיבוציים שבהם ברור כמה מקבלים בכל דרגה ותפקיד. זה לא סוד.

אסטריד, 28, דוקטורנטית צעירה שנמצאת באותה המחלקה שבראשה עומדת פרופ' מארי ניומן, מציגה גישה אחרת לשיטה הדנית. על אף שמשכורתה נמוכה יותר - 25 אלף קרונה (16,840 שקל) בחודש, מהם נשארים לה 15 אלף קרונה (10,100 שקל) אחרי מסים - היא מרוצה. "אני רוצה לחיות בדנמרק. יש לנו דברים מאוד נחמדים, ואני יודעת שאם אעבור לגרמניה זה יהיה שונה. אנחנו מפונקים. אני מכירה רבים שמוצאים עבודה ומתחילים להתלונן על המיסוי, אבל הם לא מתלוננים על 20 שנה שבהן הם נהנו משירותי רווחה, חינוך ובריאות בחינם. אני מקווה לזכור את זה בעתיד כשגם אני אתחיל להתלונן".

יש עוד עניין אחד שהדנים מתלוננים עליו: מערכת הבריאות. מתברר שבעיני הדנים - וגם בעיניהם של זרים המתגוררים כאן - רמת שירותי הבריאות כאן אינה גבוהה. אמנם המתקנים הרפואיים נראים טוב, אבל דנמרק מפגרת אחר שכנותיה הנורדיות באיכות הטיפול הרפואי בכמה תחומים, וביניהם סרטן. ניומן מספרת ששניים מהדוקטורנטים שלה איבדו הורה בגיל צעיר ממחלת הסרטן, והיא משוכנעת שאם זה היה קורה בפינלנד או בשוודיה, אפשר היה להאריך את חייהם.

קשה לקבל הסברים מדוע דנמרק מפגרת אחר שכנותיה בתחום הרפואה, אבל אחת ההשערות היא שדווקא מדיניות הרווחה אשמה בכך. כשהמדינה מספקת שירותים רפואיים בחינם, היא מגדירה סטנדרט מסוים של טיפול רפואי שבו מסתפקים כולם, וזה מונע התפתחות של שירותי רפואה פרטיים שמאלצים את המערכת הציבורית להשתפר. במערכת הבחירות האחרונה הבטיחה תורנינג שמידט כי תפעל לשיפור השירותים הרפואיים במדינה, בין היתר להקצאת יותר אמבולנסים לערי הפריפריה כדי שאף חולה לא ימתין יותר מחצי שעה בהגיעו לחדר מיון בבית חולים, וגם למנוע אשפוז חולים במסדרונות בתי החולים. נשמע מוכר?

בינתיים, ההבטחות אינן מיושמות בשל הלחצים התקציביים. זה משאיר את הדנים עם מערכת בריאות בינונית, מסים שמתייקרים ושוק עבודה לא יציב בשל המשבר הכלכלי. המשבר ימשיך לאתגר את דנמרק ויעמיד את המודל שלה במבחנים: הן בתחום המיסוי, הן ברמת שירותי הרווחה, הן ביכולת לייצר מקומות עבודה חדשים עם רמות שכר כה גבוהות והן ביכולת לשלב מהגרים בתרבות הדנית. ואולם הביקור הקצרצר במדינה הנורדית הותיר את הרושם שהחומרים שמהם עשויים הדנים חזקים מספיק כדי לעמוד באתגרים האלה בכבוד.

דנמרק

עיר בירה קופנהגן • תושבים 5.5 מיליון • תוחלת חיים 79 שנה • אבטלה 7.2% • תמ"ג לנפש 63,000 דולר • תמ"ג לנפש במונחי כוח קנייה 37,741 דולר • צמיחה 1.1% ב-2011, 0.7% ב-2012 (תחזית) • מדד ג'יני 0.25, לעומת 0.38 בישראל (ככל שהמספר גבוה יותר, אי השוויון גדול יותר) • מדד התחרותיות מקום 8

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!