1. עמוד הבית
  2. נשים
  3. העצמה נשית

המשפט הלא ברור והמתיש: "אל תיקחי את זה אישית"

המצב הזה בו אנו רגישות מידי, או לוקחות אישית משפט מסויים, כאשר מצהירים לנו מראש: "אל תקחי את זה אישית" – מדוע אנו נפגעות? האם זה תקין? ומה קורה לזאת החסינה ושאינה נפגעת מאף מילה? כיצד נתנהג כלפי הסובבים אותנו? ולעומת זאת כיצד החסינה יותר תנהג?

אפרת ברזל, י"ח כסלו תשפ"א 04/12/2020 12:39

מה אנחנו אמורים להבין מזה? דמעה דמעה צילום: Unsplash

כשמישהו אומר לנו "אל תקח/י את זה אישית", מה אנחנו אמורים להבין מזה? כשמישהו אומר לנו "אל תקח/י את זה אישית", שני דברים תיכף ומיד יתרחשו.

הדבר הראשון שיקרה הוא שאחרי חמש המילים האלה מיד תבוא המילה השישית הנקראת;

 אבל.

"אל תיקחי  את זה אישית אבל", וכאן הוא יכניס את כל האבל התיאורטי שלו, ויתיש אותנו. והדבר השני שיקרה אחרי שנשמע את 'אל תיקח/י את זה אישית', הוא שניקח את זה הכי אישית, ומעליב, פוגעני ועמוק.

והכל יצוף, הילדה הקטנה שבתוכך, זו שלא בסדר, הטועה, התוהה, התועה, ואת תשתדלי בדקות האלה, שריססו עליך את הספריי הזה של "אל תיקחי את זה אישית", תנסי בכל מערך ההגנות שלך להיות חזקה או אחרת,

תציבי בחלון הראווה במרחב את הבובה שאת, החייכנית והמבינה, המהנהנת והמרצה, ותלכי אחר כך לאן שתחליטי לברוח כדי להתמודד מחדש עם מה שלקחת מאותה סיטואציה נחרטת.

אין לנו משהו יותר אישי מעצמנו. וטוב שכך. אם מעליבים אותנו אנחנו נעלבות, אם מבקרים אותנו אנחנו בשקט בוכות, אם צובטים אותך, אתה לא כואב?

ומי שמספיק קשוחה, ומי שבנתה את עצמה מספיק איתנה,  וכל השורות האחרונות קלות עליה.

א': בשעה טובה, אבל ב': אני מציעה לה שתלך לברר. שתברר, בשקט, איך עובד מנגנון הלב שלה, שתברר איך היא בכללי, שתברר האם היא מיישמת נכון את האלגוריתם של להיות צאצאית של חוה, (הדברים  אמורים בלשון זכר ונקבה)

כל הכבוד לך שאת חסינה, רק תעשי לעצמך נייר לקמוס בבקשה למען הבדיקה, אם את עדיין יודעת להתרגש מהבוקר, כשהוא טרי, מחיבוק קרוב של ילדה, ממחברת ישנה, מאוסף גוגואים במגרה.

תבררי.

אם החסינות שלך, זו שפיתחת, לא השביתה לך אזורים של הנאה שלא תכננת עליהם. אם את לא בבומרנג הגנתי. אם הכח שלך לא ייבש ביצות רגשיות שיכלו להיות אגמון של אושר בנשמה.

אם את עדיין רואה בסידור את הלבן הריק בין מילה למילה,  אם מרוב איזון וביטויים של אדישות ועוצמה לא נעלמת לעצמך. המושג שהכי מפחיד אותי לגור בתוכו נקרא "קומפשן פאטיג"compassion Fatigue) ) הוא בטח לקוח מצרפתית בגלל הפאטיג.

פאטיג זו עייפות וקומפשן זו חמלה. 'עייפות החמלה', תרגום גרוע תרגמתי כאן.

החומל המותש. האדיש המיואש, החזק בכאילו, הבלתי איכפת.

זה מפחיד, כי זה מושג שאומר שאיבדת את זה. איבדת את הרגישות של עצמך. זה יכול להיות במישור חברתי, סיפורים עצובים שאת שומעת, וכבר לא מזילים דמעה,

זו יכולה להיות עייפות מחמלה אנושית במישור ארצי, מקרים מזעזעים בהם את נתקלת, ובמודע כבר לא נעצרת, התקשורת, שמרו על עצמכם מפניה, מואשמת בשנים האחרונות ביותר מדי מידע מזעזע שסחט מאיתנו את עדינות הנפש,

זה יכול להיות בתוך הבית פנימה: "די כבר, כמה אתה מקיא, רק עכשיו סיימתי לנקות, הבנו, אז אתה לא מרגיש טוב, מה זה הפינוק הזה, קדימה, תבריא",

זה יכול להיות סיפור של חברה שממש צריכה אותך ואת כבר לא מסוגלת להיות איתה בעצבונה.

קלי קלי, שלא יגמר לעולם, הבאר של הרחמים שלנו, של אהבת האדם, של החסד, של היפך החספוס, של הרצון להיטיב במקומות הכי קטנים, זכייני אלוקים לקחת את זה הכי אישית. ולהיעלב, ולהרגיש,

 ולבכות מהאלמנה הזו, ולרחם, להיות לגמרי עם האחר, לכאוב מביקורת ולא לפחד, לחיות, להיות שותפה לתחושות.

ואל תגידו לי, מה את כזאת רגישה, תפסיקי לבכות, אל תכבו לי את האור, תחת אף אמתלה של חזקה או כח, תחת אף תירוץ של תתבגרי כבר, תחת אף תכסיס של השתבללות או צב.

שתי חיות שאני בכלל לא חומדת, למרות שבעלי מנסה להשיג לנכדה שלנו אחד, צב, ומסתבר שיש הרבה עניינים של חוק בעקבותיו של הצב, חיה מוגנת, אי אפשר כבר סתם למצוא צב. כמו הצב של אורן, אחי.

לישיבה של אחד הבנים שלי, בימים ההם בזמן הזה של אש אינקוזיציית הקורונה, הגיע שוטר עצבני כתוצאה ממלשיני רחוב,  הוא נכנס זועם אל ההיכל,

"מה אתם עושים פה", הוא שאל, "לומדים", ענה לו הרב בחיוך. השוטר הסתכל סביב, ראה שהכל חוקי, שהמרחבים נכונים והמסכות על הפנים,

לאט לאט התקלפה ממנו השנאה, אפשר היה לראות את שפת הגוף שלו מתרככת למראה הקדוש המתוק הזה, ילדים יהודים לומדים, הוא הסתובב ואמר בשקט, "בסדר", והכין עצמו ללכת.

כמו הרבה סיפורים אישיים של שוטרים וחיילים בחודשים האחרונים, היה ניכר פתאום שהוא הרשה לעצמו לקחת את זה אישית.

"אתה יכול להצטרף אלינו" המשיך לו הרב, "מה אתם לומדים?" הוא שאל בקול כבר אחר לגמרי,

"לומדים גמרא" הרב אמר, "הלוואי" הוא ענה, הלוואי... ויצא.

 

מעוניינת לשתף אותנו בתוכן מעניין? שלחי לנו הודעה בוואטסאפ - 0583288642




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;