תל אביב 27° באר שבע 28° חיפה 28° ירושלים 27°
כ"ג אדר א' התשפ"ד
03.03.2024

ילדות זקוקות לשופרות: הבמה הניידת של אפרת ברזל

שופרות של ילדות. לבנות יש הרבה מה להגיד, חלק הן חונקות, חלק לא. בנות זקוקות לשופרות. צעקתן נובעת מזיכרונות ורגעי מלכות שבהם הן הבינו שרק בורא עולם מנהל כאן את העולם // טורה של אפרת ברזל

ילדות זקוקות לשופרות: הבמה הניידת של אפרת ברזל
פרח, אילוסטרציה צילום: freepik

כשדבר, כל דבר שנברא בעולם, מגיע אל יעודו, גם אם זה רק בסופו של דבר, זהו תהליך המעביר בי קו של אושר שאין לי יכולת של מילים להסביר.

לכן, במקום מילים אני מעבירה באותם רגעים מבט מעלה אל השמיים של ה', מחייכת, מורידה את העיניים בחזרה אל כאן שלנו, מחייכת עוד חיוך קטן ואומרת לו בלב, תודה. הנה, זה קרה.

דוגמה?

משהו שכתבתי ולא ידעתי למה, ומישהי אחרת הבינה הכי בעולם, אליה, אל תוך עצמה. וזה הועיל לה. רגע של תובנה תאומה.

 דוגמה?

שאריות בצלחת מרכזית של אוכל, שאת לא מסוגלת לזרוק, כי את לא מסוגלת לזרוק, כי כל מלחמת העולם השניה עליך ברגעים האלה, וכל בל התשחית, וכל התינוקות ברואנדה, גם. את לא מאלה שזורקות אוכל. ואז, בא פתאום אורח רעב, במפתיע, מגיע ממש ברגעים שאחרי, ונהנה מהמנה. ואת, את מבינה שהיא חיכתה בדיוק בשבילו.

דוגמה?

זמן. זמן שחיכית ולא הבנת למה הוא מתבזבז ואז בתוך הזמן הזה קורה משהו אדיר שאת קולטת את מתנת הזמן שהוא, שהביא אל חייך את הכי שווה.

אולי, עכשיו כשאני חושבת על זה? המשותף לכל אלה, לא משנה מאיזה תחום הם יבואו, כולם עושים באדם תחושה של השגחה פרטית. ספר זכרון פתוח, מישהו חושב עליך, מישהו שם למעלה, זה מתאים לזה, אין סתם בעולם, יש יעוד לכל נשימה, ואפילו שאת לא תמיד רואה, את סומכת, אולי בגלל שאת כבר לא ילדה. את יודעת שיש פה דיוק ומוכנה לחכות לו שיבוא.

דוגמה?

טיפה מזן אחר, אבל על אותו תדר: גיגית שלי כחולה,

הוי, כמה שהיא עושה בי שמחה.

גיגית כחולה, אובלית, מפלסטיק, שתי ידיות בצדדים, עומק נכון, פרופורציות שאני אוהבת. כזו שיש  כנראה בכל בית.

קניתי לי אותה בעצמי, לבדי, בחנות כלי בית, כזו חנות שבנות אוהבות. תמיד יש לנו שם משהו לקנות. תמיד אנחנו מדמיינות בה את הבית שלנו מסודר, למרות שבפועל זה לא יוצא אותו הדבר.

קניתי לי אותה, את הגיגית, לכבוד מאורע חגיגי, לידת התאומים של בתי, קיננתי גם אני, במטרה מודעת והגיונית; בגיגית היודעת הזו אני אקלח אותם בשבועות הראשונים, לנכדים הקודמים עשיתי אותה פעולה בקערה גדולה של סלט, גוף קטן שנכנס למיכל מים קטן, זה טוב לו, ובכלל, מקלחת במטבח על השיש, כשהשיש נקי, מנורה קטנה דולקת באור חלש בצד, זו איכות אחרת של אנטיקונטקסט נפלא, מטבח-מקלחת, במיוחד שאני שונאת את האמבטיות תינוקות האלה הגדולות, שתופסות את כל המקום של כולם, שונאת גם את האור החזק הזה באמבטיה שמראה כמה הקמטים שלך נחרשו.

הנכדים אכן התקלחו בגיגית הכחולה, ועדיין.

אבל ביום שישי אחד כשלא מצאתי כלי גדול ללוש בו חלות, לשתי אותן בגיגית הכחולה הזו, וביום אחר, כשנקרעו לי הידיות של סלסלת הכביסה הלבנה המקורית קראתי מהר גם, לגיגית, הנאמנה. היעודית. בקיצור יש לה כבר שלושה תפקידים ואני מרגישה שהיא מאושרת.

עכשיו מתחילים:

מתחת לכיור החלבי תקוע לי כבר כמה חודשים, מאז הבת מצוה של הקטנה, קלקר לבן עגול, עבה, גבוה, קוטר נכון, שהיה בזמנו, החלק התחתון הבכאילו של עוגת הקומות, כמו שנהוג ביומולדת של בנות. כבר כמה חודשים שהוא תופס לי שם מקום, כבר כמה חודשים שברור לי שזמנו אצלי קצוב והוא יצטרך לעוף.

אבל לא. משהו כל פעם עוצר לי את הידיים ואני מביטה עליו ברחמים. הוא רצה להישאר ולא הבנתי למה. אני אוהבת מינימום. בשמלות, בכלים, במח.

עכשיו ממשיכים;

הנכדה הגדולה שלי אוהבת שכולם שומעים את מה שיש לה להגיד. היא משתיקה את כולנו ונואמת, מתעצבנת כשאין לאף אחד כבר סבלנות בקהל להקשיב למופע שלה.

קראתי לה איזה יום לפינה מתחת לכיור החלבי, הוצאתי לה בסולידריות של לב מבין לב את הקלקר העגול הגבוה, זה שלא הבנתי למה הוא פה, ואמרתי לה, "קחי גוזל של סבתא, מתנה: 'במה ניידת'. את צריכה. אני רואה. כל פעם שאת רוצה שקולך ישמע, תוציאי את הבמה הניידת שלך, היא תפורה בדיוק למידותייך, זמינה תמיד, עלי עליה ותצעקי את מה שאת צריכה לצעוק לעולם. צעקה היא סוג של תפילה. הילדה היתה מאושרת. במה ניידת.

 ילדות זקוקות לשופרות. על זכרונות ומלכויות נדבר בפעמים הבאות.

 

טור אישי אפרת ברזל

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.message }}
{{ comment.writer }} | {{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.writer }} | {{ reply.date_parsed }}
טען עוד