הנתונים נחשפים: איפה תחכו 812 ימים לניתוח?
משרד הבריאות מפרסם את זמני ההמתנה לניתוחים בבתי החולים הציבוריים למחצית הראשונה של 2014
- ח' כסלו התשע"ה
משרד הבריאות מפרסם היום (א') את זמני ההמתנה לניתוחים בבתי החולים הציבוריים בישראל. הנתונים מתייחסים למחצית הראשונה של 2014 וזו הפעם השנייה בלבד שמתפרסם דוח שכזה, כחלק מהעבודה והמסקנות של ועדת גרמן. מדובר ברשימה של עשרות סוגי ניתוחים המוגדרים אלקטיביים (בלתי דחופים), כאלה שנקבעו לאחר קבלת הפניה מקופות החולים ולא במקרים של הפניה דרך חדרי המיון.
גם הדו"ח הנוכחי מראה כי הישראלים נאלצים להמתין לניתוח שבועות ארוכים ואפילו למעלה משנתיים בחלק מהמקרים, בזמן שבבתי חולים מסוימים התור הרבה יותר קצר. הדבר נובע הן מהסדרים בין קופות חולים לבתי חולים שמונעים חופש בחירה בידי החולים, והן מחוסר שקיפות של זמני ההמתנה – לפחות עד ששרת הבריאות יעל גרמן דרשה לפרסם אותם. התורים הארוכים נחשבים במידה רבה לגורם העיקרי שהביא לצמיחתה של הרפואה הפרטית בישראל, במסגרתה אותם ניתוחים מתבצעים במקרים רבים בתוך ימים ספורים בלבד.
אז כמה ארוכים היו התורים במחצית הראשונה של השנה? לניתוח סגירת נקב באוזן (טימפנופלסטיקה) המתינו בממוצע 193 ימים (שקלול הנתונים של כלל בתי החולים יחד), לניתוח קשירת טחורים המתינו 176 ימים, לתיקון צניחת העפעף המתינו 174 ימים, לניתוח מסטואידקטומיה רדיקלית (ניקוי חלל האוזן) המתינו 161 ימים, לניתוח פלסטי לאחר ירידת משקל ניכרת המתינו 151 ימים ולניתוח זעיר של מפרק הקרסול המתינו 149 ימים בממוצע. לעומת זאת, לצורך החדרת צנתר לווריד מרכזי המתינו בממוצע 5 ימים בלבד, ולהחדרת צינורית לקיבה (גסטרוסטומיה מלעורית) המתינו 8 ימים בממוצע. למעשה, מתוך 73 פרוצדורות כירורגיות שמופיעות בדוח משרד הבריאות, ב-36 פרוצדורות זמני ההמתנה עמדו על 90 ימים ומעלה.
יותר גרוע מהממוצע
אבל הממוצע, כמו תמיד, מספר תמונה חלקית בלבד. בחינת זמני ההמתנה בחלוקה לבתי החולים מגלה מציאות בעייתית ומעוותת עוד יותר, זאת בלשון המעטה. כך למשל, התור הארוך ביותר התגלה בבית החולים סורוקה בבאר שבע: 868 ימים בממוצע לניתוח סגירת נקב באוזן. במילים אחרות, מעל שנתיים ושלושה חודשים. האבסורד הוא שאת אותו ניתוח ממש אפשר היה לעבור בבית החולים תל השומר אחרי 140 ימי המתנה, באסף הרופא 119 ימים ובבית החולים הממשלתי בני ציון בחיפה, שימו לב: 7 ימים בלבד. הבעיה היא שהחולה בב"ש לא יכל היה לדעת מה הם זמני ההמתנה בבתי החולים האחרים, וגם אם היה רוצה לעבור את הניתוח בבית חולים אחר כלל לא בטוח שקופת החולים שלו הייתה מפנה אותו לשם. ועדת גרמן דנה באפשרות לאפשר לחולים חופש מוחלט בבחירת בית החולים, אולם לבסוף המליצה כי קופות החולים יחויבו לאפשר למבוטחיהן בחירה בין 3 בתי חולים כאשר לפחות אחד מהם הוא בית חולים גדול המוגדר כמרכז על (ראו הרחבה במהדורה המודפסת).
לניתוח תיקון צניחת עפעף לילדים עד גיל 18 המתינו בסורוקה 812 ימים, לעומת 35 ימים בבית החולים קפלן ברחובות ו-7 ימים בלבד בהלל יפה בחדרה. להחלפת מפרק ירך המתינו באסף הרופא 259 ימים לעומת 77 ימים בתל השומר, 70 באיכילוב, 42 ימים בבלינסון, 28 ימים בבית החולים זיו בצפת ו-21 ימים בלבד בבני ציון בחיפה. ההמתנה לניתוח שקדים בביה"ח פוריה שליד טבריה עמדה על 448 ימים, זאת לעומת 336 ימים בבי"ח מאיר בכפר סבא, 238 ימים בבי"ח כרמל בחיפה, 105 ימים בתל השומר, 49 ימים באיכילוב ו-21 ימים בלבד בבני ציון.
הפערים, לחיוב או לשלילה, קיימים לא רק בין פריפריה למרכז, אלא גם באותה משבצת גיאוגרפית. כך, מעניין לבחון כמה מההבדלים בין שני מרכזי על גדולים באזור המרכז: איכילוב מול תל השומר. מסתבר כי עבור ניתוח מעקפים המתינו בתל השומר 56 ימים בממוצע, לעומת 4 ימים בלבד באיכילוב. בבילינסון, מרכז על בפני עצמו הנמצא בסמיכות, ההמתנה גם היא קצרה ועמדה על שבוע. איכילוב עוקף את תל השומר בפעולות נוספות: ההמתנה באיכילוב לכריתת ערמונית עומדת על שבועיים בלבד לעומת 8 שבועות בתל השומר; שבועיים לכריתת כליה חלקית לעומת 10 שבועות בתל השומר ושבוע בלבד לתיקון טמירות האשך לעומת 11 שבועות בתל השומר. מנגד, באיכילוב תאלצו להמתין 39 שבועות לניתוח החלפת מפרק הקרסול לעומת 7 שבועות בתל השומר, או 34 שבועות לניתוח עמוד שדרה (לתיקון סקוליוזיס) לעומת 11 שבועות בתל השומר.
במשרד הבריאות מודים: "התקצוב חסר"
בבתי החולים מסבירים כי הפערים בזמני ההמתנה נובעים משורה של נסיבות. בין היתר נטען כי קופות החולים מפנות מבוטחים לבתי חולים מסוימים בהתאם להסכמים עליהן הן חותמות ובהתאם לגובה ההנחות שהן מקבלות מאותם בתי חולים, כך שההפניות נעשות על פי שיקול כלכלי ולא לפי זמינות התורים. עוד נטען כי התעריפים שקבע משרד הבריאות לחלק מהניתוחים אינם כדאיים כלכלית, כך שבתי החולים או לפחות חלקם "מייצרים" תורים ארוכים באופן מכוון. התופעה הזו גורמת בין היתר לקופות החולים "להסיט" מבוטחים אל בתי החולים הפרטיים באמצעות עידודם להפעיל את הביטוחים המשלימים, ובכך חוסכות הקופות הוצאת טופס 17 ותשלום מלא עבור הניתוח.
גם במשרד הבריאות מודים היום: "מערכת הבריאות מתאפיינת בתקצוב שוטף בחסר, אשר מביא את מערך הניתוחים במערכת הציבורית למצב של 'הידוק חגורות', הן מצד 'הקונה' - קופות החולים המבטחות, והן מצד 'המוכר' - בתי החולים (הספקים). התקצוב החסר מביא במישרין לצמצום הכמויות ולהגדלת אורכי התורים במערך הניתוחים במערכת הציבורית. הנסיבות האלה מביאות בהכרח מטופלים הממתינים לניתוחים ואשר יש להם את היכולת הכספית לכך, לפנות למערכת האספקה הפרטית באמצעות הביטוח המשלים והביטוחים הפרטיים... לעיתים ההמתנה הארוכה, שעשויה להתאפיין בחלק מהמקרים בפגיעה באיכות החיים של הממתין, מביאה להעדפת ביצוע הניתוח מהר יותר, גם אם קיימת עלות בצידו מצד המטופל".
גם הדו"ח הנוכחי מראה כי הישראלים נאלצים להמתין לניתוח שבועות ארוכים ואפילו למעלה משנתיים בחלק מהמקרים, בזמן שבבתי חולים מסוימים התור הרבה יותר קצר. הדבר נובע הן מהסדרים בין קופות חולים לבתי חולים שמונעים חופש בחירה בידי החולים, והן מחוסר שקיפות של זמני ההמתנה – לפחות עד ששרת הבריאות יעל גרמן דרשה לפרסם אותם. התורים הארוכים נחשבים במידה רבה לגורם העיקרי שהביא לצמיחתה של הרפואה הפרטית בישראל, במסגרתה אותם ניתוחים מתבצעים במקרים רבים בתוך ימים ספורים בלבד.
אז כמה ארוכים היו התורים במחצית הראשונה של השנה? לניתוח סגירת נקב באוזן (טימפנופלסטיקה) המתינו בממוצע 193 ימים (שקלול הנתונים של כלל בתי החולים יחד), לניתוח קשירת טחורים המתינו 176 ימים, לתיקון צניחת העפעף המתינו 174 ימים, לניתוח מסטואידקטומיה רדיקלית (ניקוי חלל האוזן) המתינו 161 ימים, לניתוח פלסטי לאחר ירידת משקל ניכרת המתינו 151 ימים ולניתוח זעיר של מפרק הקרסול המתינו 149 ימים בממוצע. לעומת זאת, לצורך החדרת צנתר לווריד מרכזי המתינו בממוצע 5 ימים בלבד, ולהחדרת צינורית לקיבה (גסטרוסטומיה מלעורית) המתינו 8 ימים בממוצע. למעשה, מתוך 73 פרוצדורות כירורגיות שמופיעות בדוח משרד הבריאות, ב-36 פרוצדורות זמני ההמתנה עמדו על 90 ימים ומעלה.
יותר גרוע מהממוצע
אבל הממוצע, כמו תמיד, מספר תמונה חלקית בלבד. בחינת זמני ההמתנה בחלוקה לבתי החולים מגלה מציאות בעייתית ומעוותת עוד יותר, זאת בלשון המעטה. כך למשל, התור הארוך ביותר התגלה בבית החולים סורוקה בבאר שבע: 868 ימים בממוצע לניתוח סגירת נקב באוזן. במילים אחרות, מעל שנתיים ושלושה חודשים. האבסורד הוא שאת אותו ניתוח ממש אפשר היה לעבור בבית החולים תל השומר אחרי 140 ימי המתנה, באסף הרופא 119 ימים ובבית החולים הממשלתי בני ציון בחיפה, שימו לב: 7 ימים בלבד. הבעיה היא שהחולה בב"ש לא יכל היה לדעת מה הם זמני ההמתנה בבתי החולים האחרים, וגם אם היה רוצה לעבור את הניתוח בבית חולים אחר כלל לא בטוח שקופת החולים שלו הייתה מפנה אותו לשם. ועדת גרמן דנה באפשרות לאפשר לחולים חופש מוחלט בבחירת בית החולים, אולם לבסוף המליצה כי קופות החולים יחויבו לאפשר למבוטחיהן בחירה בין 3 בתי חולים כאשר לפחות אחד מהם הוא בית חולים גדול המוגדר כמרכז על (ראו הרחבה במהדורה המודפסת).
לניתוח תיקון צניחת עפעף לילדים עד גיל 18 המתינו בסורוקה 812 ימים, לעומת 35 ימים בבית החולים קפלן ברחובות ו-7 ימים בלבד בהלל יפה בחדרה. להחלפת מפרק ירך המתינו באסף הרופא 259 ימים לעומת 77 ימים בתל השומר, 70 באיכילוב, 42 ימים בבלינסון, 28 ימים בבית החולים זיו בצפת ו-21 ימים בלבד בבני ציון בחיפה. ההמתנה לניתוח שקדים בביה"ח פוריה שליד טבריה עמדה על 448 ימים, זאת לעומת 336 ימים בבי"ח מאיר בכפר סבא, 238 ימים בבי"ח כרמל בחיפה, 105 ימים בתל השומר, 49 ימים באיכילוב ו-21 ימים בלבד בבני ציון.
הפערים, לחיוב או לשלילה, קיימים לא רק בין פריפריה למרכז, אלא גם באותה משבצת גיאוגרפית. כך, מעניין לבחון כמה מההבדלים בין שני מרכזי על גדולים באזור המרכז: איכילוב מול תל השומר. מסתבר כי עבור ניתוח מעקפים המתינו בתל השומר 56 ימים בממוצע, לעומת 4 ימים בלבד באיכילוב. בבילינסון, מרכז על בפני עצמו הנמצא בסמיכות, ההמתנה גם היא קצרה ועמדה על שבוע. איכילוב עוקף את תל השומר בפעולות נוספות: ההמתנה באיכילוב לכריתת ערמונית עומדת על שבועיים בלבד לעומת 8 שבועות בתל השומר; שבועיים לכריתת כליה חלקית לעומת 10 שבועות בתל השומר ושבוע בלבד לתיקון טמירות האשך לעומת 11 שבועות בתל השומר. מנגד, באיכילוב תאלצו להמתין 39 שבועות לניתוח החלפת מפרק הקרסול לעומת 7 שבועות בתל השומר, או 34 שבועות לניתוח עמוד שדרה (לתיקון סקוליוזיס) לעומת 11 שבועות בתל השומר.
במשרד הבריאות מודים: "התקצוב חסר"
בבתי החולים מסבירים כי הפערים בזמני ההמתנה נובעים משורה של נסיבות. בין היתר נטען כי קופות החולים מפנות מבוטחים לבתי חולים מסוימים בהתאם להסכמים עליהן הן חותמות ובהתאם לגובה ההנחות שהן מקבלות מאותם בתי חולים, כך שההפניות נעשות על פי שיקול כלכלי ולא לפי זמינות התורים. עוד נטען כי התעריפים שקבע משרד הבריאות לחלק מהניתוחים אינם כדאיים כלכלית, כך שבתי החולים או לפחות חלקם "מייצרים" תורים ארוכים באופן מכוון. התופעה הזו גורמת בין היתר לקופות החולים "להסיט" מבוטחים אל בתי החולים הפרטיים באמצעות עידודם להפעיל את הביטוחים המשלימים, ובכך חוסכות הקופות הוצאת טופס 17 ותשלום מלא עבור הניתוח.
גם במשרד הבריאות מודים היום: "מערכת הבריאות מתאפיינת בתקצוב שוטף בחסר, אשר מביא את מערך הניתוחים במערכת הציבורית למצב של 'הידוק חגורות', הן מצד 'הקונה' - קופות החולים המבטחות, והן מצד 'המוכר' - בתי החולים (הספקים). התקצוב החסר מביא במישרין לצמצום הכמויות ולהגדלת אורכי התורים במערך הניתוחים במערכת הציבורית. הנסיבות האלה מביאות בהכרח מטופלים הממתינים לניתוחים ואשר יש להם את היכולת הכספית לכך, לפנות למערכת האספקה הפרטית באמצעות הביטוח המשלים והביטוחים הפרטיים... לעיתים ההמתנה הארוכה, שעשויה להתאפיין בחלק מהמקרים בפגיעה באיכות החיים של הממתין, מביאה להעדפת ביצוע הניתוח מהר יותר, גם אם קיימת עלות בצידו מצד המטופל".
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות