י"ג ניסן התשפ"ד
21.04.2024
חובה מוסרית

יש להשיב את החטופים גם במחיר סיום המלחמה

דעה | עלינו לעשות את המעשה הנכון ולפעול ביתר שאת להשבת החטופים לביתם. זו חובת המדינה כלפיהם וכלפי בני משפחותיהם. למרות הסנטימנט הציבורי המובן שקיים בכל אחד מאיתנו שרוצה לראות את חמאס מוכה ומושפל, באופן מעשי הסיפור מורכב יותר

יש להשיב את החטופים גם במחיר סיום המלחמה
דגם של מנהרה עזתית בתל אביב צילום: Tomer Neuberg/Flash90

כולנו מתמודדים עם טראומה מאז 7 באוקטובר. הקונספציה הגדולה מכולם התנפצה לכולנו בפנים; האמונה הבסיסית שאנחנו שולטים במצב, מוגנים באופן כללי, גם אם חווים מדי פעם אירועי טרור כואבים. לא הטלנו ספק ביכולות המודיעין המעולות של ישראל, היה לנו ברור שאנשי הצללים שלנו יודעים מה מתכנן האויב רגע לפני שהוא חשב על זה. בטבח הנורא של אוקטובר הכול התנפץ לנו בפנים. הופקרנו, נשחטנו ובוצעו באחים שלנו דברים איומים שאין הנפש מכילה.

ממדי האסון לא הותירו לאף אחד מאיתנו את האופציה לחוש מנותק ובטוח בבועה הפרטית שלו. סיפורי הזוועה, תיעודי האימה, החרדה לגורל החטופים, כל אלה נטעו בנו תחושת שותפות וערבות גורל והציפו באחת את האתוס הגדול מכולם - השואה; זה פגע בכולנו: שמאל וימין, חילונים וחרדים.

מתוך הצער והאבל קמו לנו סיפורים מעוררי השראה של עזרה הדדית. החילונים גילו שלחרדים אכפת שאחיהם בצרה, גם אם זה קרה במסיבה שנערכה בשבת. החרדים גילו שהחילונים שהפגינו נגדם בבני ברק והאשימו אותם בפרזיטיות, ברגע האמת שונאים הרבה פחות ומחוברים הרבה יותר.

כעת השאלה הגדולה עמה מתמודד הדרג המדיני ובאותה מידה גם הציבור בישראל היא לאן ממשיכים מכאן. בימים שאחרי הטבח חשנו כולנו - מימין ומשמאל - שאין לנו ברירה וחייבים להכות באויב במלא העוצמה, ללמד אותו לקח שייזכר לדיראון עולם ויבהיר מה המחיר שעליו לשלם על פשעים נגד האנושות. ישראל יצאה למערכה נרחבת ברצועת, חיסלה אלפי מחבלים, גבתה מחיר אזרחי כבד מאוד מהציבור העזתי, אך עד עתה, 100 ימים אחרי, לא השיגה את שני היעדים המרכזיים שהציבה לעצמה: חיסול הנהגת חמאס והשבת החטופים.

עוד בנושא:

כבר חודשים שהעיסוק בתפר הזה שבין מיטוט חמאס להשבת החטופים מעורר דיון ציבורי משמעותי; האם שני היעדים הללו ברי השגה או בכלל מתנגשים האחד בשני? ההיגיון אומר שהנהגת חמאס בעזה לא תיכנע - ואם תגיע לרגעיה האחרונים, זה יהיה במחיר דמים כבד של החטופים בהם משתמשים הבכירים כמגן אנושי במנהרות בעומק האדמה.

בדיון שנערך במוצאי שבת בקבינט המלחמה, אמר השר גדי איזנקוט, מי שאיבד את בנו במערכה והתנהל מאז באצילות נפש מעוררת כבוד: "צריך להפסיק לשקר לעצמנו, לגלות אומץ ולהוביל לעסקה גדולה שתחזיר את החטופים הביתה. הזמן שלהם אוזל וכל יום שעובר מסכן את חייהם. אין מה להמשיך באותה מתכונת שהולכים בה כמו עיוורים, כשבינתיים החטופים שם. זה זמן קריטי לקבל החלטות אמיצות, אחרת אין לנו מה לחפש פה".

כל אחד מאיתנו צריך לעצור לרגע את תחושות הזעם והרצון להמשיך בלחימה עד להשגת תמונת ניצחון כלשהי, ולעשות חושבים עם עצמו: האם בכלל נוכל להשיג תמונה כזאת אחרי הטבח הנוראי? ראשו של יחיא סינוואר יקהה את הכאב על האובדן והסבל הגדולים ביותר שידעה המדינה מאז הקמתה? אני חושב שהתשובה לכך ברורה: לנצח נחיה עם טראומת 7 באוקטובר - ושום חיסול, מהדהד ככל שיהיה, לא יפתור זאת. המשך הלחימה במתכונת הנוכחית לא ישיג לישראל יותר הרתעה מכפי שיש לה כעת.

אם כן, כעת עלינו לעשות את המעשה הנכון ולפעול ביתר שאת להשבת החטופים לביתם. זו חובת המדינה כלפיהם וכלפי בני משפחותיהם. למרות הסנטימנט הציבורי המובן שקיים בכל אחד מאיתנו שרוצה לראות את חמאס מוכה ומושפל, באופן מעשי הסיפור מורכב יותר. חמאס הוא ארגון ג'יהאדיסטי שמקדש את המוות ואינו מתעניין בסבלם של אזרחיו ולכן הכרעתו מורכבת הרבה יותר.

על מדינת ישראל להסכים לכל מתווה שיוצע ושישיב את החטופים לביתם. אנחנו, הציבור, נתמודד בגבורה עם התחושות הקשות בעקבות מהלך שכזה ונבוא חשבון עם הטרוריסטים המרצחים בהמשך. זה הדבר ההומני, האנושי, המוסרי והנכון שיש לעשות. מדינת ישראל הצטיינה לאורך ההיסטוריה שלה בחיסולים מהדהדים ברחבי העולם ופחות במערכות גדולות שאין להן תאריך יעד לסיום. נקודה למחשבה.

 

 

מלחמת חרבות ברזל

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד