י"ב ניסן התשפ"ד
20.04.2024
שתי חוויות

בתי תיאטראות שהפכו לבתי מדרשות // אפרת ברזל

שוב? פעם רביעית מול העיניים שאני, סתם אני, פוגשת בתי תיאטראות שהפכו לבתי מדרשות | קולנוע גורדון, קולנוע רמת אביב, בבניין של קולנוע דוד ועכשיו גם קולנוע ארמון ברמת גן? | אפרת ברזל בטור אישי על חוויות בסלטי פירות אנושיים ובתי תיאטראות שהפכו לבתי מדרשות

בתי תיאטראות שהפכו לבתי מדרשות // אפרת ברזל
קולנוע ארמון צילום: ויקימדיה קומונס

שתי חוויות שאני חייבת אתכם לחלוק. קשה לי לחיות את החיים בלעדיכם.

חוויה אחת שהיא חוויה של תחושה מתבוננת מהצד, וחוויה אחת שהיא חוויה של באמת להיות.

נתחיל מהראשונה.

הנהנו לי עם הראש אם יש בכם הבנה:

נכון שזה יפה לראות אינטראקציה בין אחים או בין בני דודים שאינם הרכבים רגילים?

למשל,

אם קורה שהבכור הולך עם אמא לסידורים, דווקא יחד עם הקטנה ביותר של הבית.

אמא, וילדי הקצוות, זה יפה לראות. אותו ואותה מפטפטים בתור. כי זו הזדמנות לשיח ביניהם שהמצב מאלץ לקיים, שלא היה נוצר אילו היו עכשיו איתנו, כולם.

או, ערבוב בילוי אצל סבתא, של בני דודים שאינם בהרכבים של משפחות האב המקוריות שלהם.

בת שנתיים מהבת, שפתאום משחקת עם בן החמש של הבן. בלי כל השאר.

בלי האחים המקוריים שלהם.

מדהים מה שיוצא מכאלה ערבובים. אלו שיחות, תנובות, וחלקי אישיות שמדברים.

אני עושה את זה, לפעמים, גם בגיוונים לבורא עולם, בתפילות.

אני מצמידה לו ומפרקת הרכבים של בקשות, אני מקווה שאני לא גורמת סחרחורת שם למעלה.

אני תמיד מתחילה את הבקשות לפי סדר קבוע של לידת הילדים כדי להיות מסודרת, אבל איכשהו, עם כל ההבטחה הפנימית שלי להישאר צמודה לקצב ההולדה, וסדר הגילים, העסק מתערבב לי לסמטוחה אינטואיטיבית של הרכבים.

עוצרת בשלישי, זאת אומרת, מתפללת על הבן של השלישי, חוזרת לאשתו של הראשון, קופצת לנכד החמישי.

האמת? אולי לא נעים להגיד, אבל אני חושבת שאני יותר אוהבת אותי דווקא בסלטי הפירות האנושיים האלה.

אני לא שוכחת, בלי נדר, אף פעם, אף אחד, אבל המוח שלי מתאמץ יותר.

אני מרגישה יותר יצירתית בתפילות האלה, יותר מכוונת, לא מדקלמת, עוצרת וחושבת על כל אחד, ולמה דווקא הוא נדחף לי מיד אחריו.

זה מעניין לראות איך גם מאתנו כבוגרים, צמדים שונים של אנשים מוציאים כוחות אחרים.

שווה לבדוק, מול מי את הכי אוהבת אותך, את ההתנהגות שלך, את המחוות, את היכולת לראות ולהראות.

חוויה שניה:

בחמישי, כמו שכתבתי כאן, ראש חודש אדר, הלכתי עם אמא ואח שלי, אורן, לראות איפה סבא מוטי ז"ל, נהרג, ברמת גן. סיפרתי לכם בטור לפני שבועיים, שזה לקח שישים שנה, אבל עשינו זאת.

אז הגענו לכיכר אורדע ממש בזמן, ולא ידענו איפה להתחיל. אבל התחלנו. איך את מחפשת, איך את חוקרת, מידע של לפני שישים שנה.

אחי הציע שניכנס לחנות חותמות שפתאום ראינו שם, ישנה כזאת, שעוד מוכרת פלומבות כאלה עם ידית מעץ. "שלום", אמרנו למוכר, "אתה ותיק פה באזור, נכון?"

והוא אישר, ואמרנו את מה שמחפשת נפשנו, ככה זה, אחרי אובדנים משפחתיים, כל פיסת מידע על בן משפחה אהוב שאיננו, עושה נר גדול בתוך נשמת האנשים שעדיין כאן בחיים.

הוא אמר שהוא אכן ותיק, אבל לא עד כדי כך, והפנה אותנו לאלי הבן של יוסי מהקיוסק ממול.

"יוסי, יזכור הכול".

עברנו את הכביש לקיוסק.

לבורא עולם יש דרכים לשמח את בנותיו בצורה שרק הוא יודע איך.

כמובן שצילמנו, והכל מתועד.

"אתה זוכר אולי משהו מהשנים ההן?"

אמא שלי שאלה,

"בשנים ההן?" הוא הביט באישוניו לאזור בו מונח העבר במוח, "בשנים ההן, היה פה קולנוע",

"איפה בדיוק?" שאלתי אותו.

והוא יצא מעמדת אגוזי הקשיו המעולים שלו, יבוא מטורקיה, והראה לנו עם כל תנועות הידיים.

"כאן הייתה הקופה, וכאן היה עומד המסריט עם המכונה, וכאן היה יושב הקהל".

זו פעם רביעית שהגמרא הזאת נוכחת לי בחיי, ואני עדיין מתרגשת.

"אורן צלם, צלם", דפק בי הדופק, ובדקתי אם אחי מרוכז, בכלל לא היו לי שאלות, "מה יש כאן היום?" שאלתי, "נו, אורן תתקרב".

ועמדנו אחי, אמא ואני, ושוב הנבואות של חז"ל היו מול הפנים של כולנו, מתקיימות.

אחי התפקס עם הצילום, ובדיוק איפה שהיה מקום התיאטראות, נו אני צריכה בכלל להמשיך את המשפט? לכו בעצמכם לראות. יש שם על הקיר מלא מודעות של שיעורי תורה, רבנים ורבניות, ועל הדלת שלט:

"עיריית רמת גן המחלקה לתרבות תורנית".

קראנו לאלי מתוך הפיצוחים, קראתי לאמא מתוך הנוסטלגיה, כולנו עמדנו שם באמת נרגשים. יש לו דרכים לבורא העולמים.

אפרת ברזל טור אישי

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 6 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד