האם החרדים חלק מהסיפור הישראלי? השבר שאחרי 7 באוקטובר

במשך עשורים, המערכת הפוליטית בישראל פעלה לפי נוסחה ברורה: החרדים הצטרפו לקואליציות בתמורה לדאגה לאינטרסים של ציבורם, בראשם עולם התורה וחוקי גיוס מקלים. עם זאת, הם נמנעו בדרך כלל מקבלת תפקידי שרים רשמיים בממשלה, בעיקר מסיבות אידיאולוגיות – כדי שלא להיות שותפים ישירים להחלטות הנוגדות את אמונתם.

ההסדר הזה החזיק מעמד שנים רבות. הפוליטיקאים החרדים הסתפקו בתפקידים פרלמנטריים ובסגנויות שרים, והחברה הישראלית למדה לקבל – גם אם לא בהכרח להסכים – את העיקרון שלפיו החרדים אינם מחויבים לקחת חלק מלא במערכת הביטחונית והאזרחית של המדינה.

החרדים והכניסה למוקדי הכוח

אלא שבמהלך העשורים האחרונים חל שינוי הדרגתי. בניגוד לתפיסה שהחרדים תמיד עמדו מחוץ לממשלה, כבר בשנות ה-90 החלה השתלבות מסוימת, בעיקר מצד ש”ס, שתפסה משרדי ממשלה חשובים כמו הפנים, הבריאות והרווחה. יהדות התורה, לעומת זאת, נמנעה לרוב מתפקידי שרים, אך לקחה חלק פעיל בעיצוב תקציבים ובמדיניות ממשלתית.

בתקופתו של נתניהו השינוי הואץ. כחלק ממהלכיו לביסוס גוש הימין, החרדים קיבלו תפקידים משפיעים יותר, לרבות שליטה במשרדים מרכזיים כמו האוצר והפנים. הם גם הפכו לשותפים משמעותיים בקבלת החלטות ביטחוניות ואזרחיות. לא מדובר במהפכה פתאומית, אך בהחלט במגמה שיצרה בקרב הציבור הרחב תחושה חדשה: החרדים אינם עוד רק “גוש חוסם” פוליטי, אלא חלק אינטגרלי מהשלטון.

התרמית הכפולה של חוק הגיוס

אחד הנושאים המרכזיים שבהם נמשך המתח בין החרדים למדינה הוא סוגיית הגיוס. לאורך השנים, הן המערכת הפוליטית והן ההנהגה החרדית נקטו בגישה של “משחק כפול”. מצד אחד, החרדים קיימו משאים ומתנים על חוקי גיוס שונים, מה שיצר בקרב הציבור הרחב תחושה כי בשלב מסוים יתחיל גיוס חרדי משמעותי. מצד שני, המדינה עצמה מעולם לא גיבשה תוכנית אמיתית לשילוב החרדים בצבא – לא ככוח נפרד, ולא כחלק מ”צבא העם”. המטרה הייתה ונותרה: לשמר את הסטטוס קוו ולדחות את ההכרעה.

כך, חוקים שונים כמו חוק טל (2002), חוק הגיוס של יש עתיד (2014) וביטולו בממשלת נתניהו-חרדים (2016) רק חיזקו את ההבנה ששני הצדדים לא באמת מעוניינים בפריצת דרך. המדינה נמנעה מאכיפה נוקשה, והחברה החרדית המשיכה לפעול מתוך ההנחה שהמערכת הפוליטית תאפשר את המשך הפטור ההמוני.

השבר של 7 באוקטובר – החרדים כבר לא יכולים להתחמק

הכול השתנה לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר. החברה הישראלית, שהייתה עסוקה בעבר בעיקר בוויכוחים פוליטיים פנימיים, מצאה את עצמה תחת איום קיומי ממשי. במציאות כזו, הדרישה לשוויון בנטל הפכה לדרישה ציבורית מקיר לקיר, ולראשונה מזה עשורים, החרדים נדרשים לתת תשובות – לא רק למפלגות חילוניות, אלא גם לשותפיהם הוותיקים מהימין.

לנוכח הביקורת, ההנהגה החרדית נקטה בגישה אפולוגטית: “אנחנו מתנדבים במד”א, בזק”א ובשאר ארגוני החירום”, טענו דוברים חרדים, אך הפעם, זה כבר לא מספיק. הציבור הכללי מתקשה להבין מדוע אלו שכן שותפים לניהול המדינה – בממשלה, בקבינט ובשליטה על תקציבים – לא שולחים את בניהם למאבק על קיומה.

הדילמה ההיסטורית – לאן הולכים מכאן?

כעת, החרדים ניצבים מול צומת דרכים היסטורי. האם ימשיכו לשמר את הבידול מהמדינה הציונית, כפי שעשו לאורך הדורות, או שיאלצו להפוך לחלק אינטגרלי ממנה?

אם יבחרו באופציה הראשונה, כלומר לשמר את מעמדם כקהילה נפרדת, הם ייאלצו להתמודד עם לחץ ציבורי חסר תקדים שעלול להוביל לפגיעה בהסדרים שהעניקו להם אוטונומיה יחסית. מנגד, אם יבחרו בהשתלבות הדרגתית – בגיוס, בשוק העבודה ואולי גם בתרבות הפוליטית הישראלית – הם עשויים להעצים את כוחם, אך במחיר שיחייב שינויים פנימיים משמעותיים.

כך או כך, עידן הדחיות הסתיים. ההכרעה הקרובה תעצב לא רק את עתיד החברה החרדית, אלא גם את דמותה של מדינת ישראל כולה.