ח' סיון התשפ"ד
14.06.2024

מוצ"ש, אני לא נרדמת – לא תאמינו על מה אני חושבת

היא מקפידה לישון מוקדם, אבל במוצ"ש זה לא עובד - ואז היא משחזרת את אירועי יום שישי. למה אופפת אותה מועקה פתאום? טור אמהי אישי

מוצ"ש, אני לא נרדמת – לא תאמינו על מה אני חושבת




מוצאי שבת. השעה מאוד מאוחרת. אין סיכוי שבלילה רגיל אני ערה בכזו שעה, אלא אם מדובר במקרה חריג. על פי רוב אני משתדלת לסיים את עיסוקיי בשעות הערב המוקדמות, ולא לראות את שעת חצות על השעון. זה גם מצליח לי ברוב הפעמים. אבל מול מוצאי שבת אפילו אני לא מצליחה להתמודד. נדודי השינה כל כך מעיקים, ואני מוצאת את עצמי משחזרת בראש התרחשויות שונות. מהר מאוד אני נזכרת ביום שישי האחרון, ושוב חשה מועקה קלה שבה ואופפת אותי.

"אמא שלי אומרת שאין לה זמן והיא לא יכולה..."
זה המשפט ששמעתי מהילד בן השש שישב בחדרו ושוחח בטלפון הצעצוע שלו. הלב שלי התכווץ. מה, אני עד כדי כך נוראית? זה מה שהילד שלי מרגיש? זה מה שאני משדרת לו?
אז נכון, אני לא אמא מושלמת, ואני מאוד לחוצה בימי שישי, אבל מה אפשר לעשות? הוא ילד מלא אנרגיה, פעיל בלי עין הרע כמו בשביל שלושה ילדים, ועם כל הכבוד לו, הוא לא הילד הראשון ולא האחרון במשפחה, אתן יודעות איך זה, בת 12 עם תסכולים של גיל התבגרות, בת שנתיים עם מרדנות שלא נבראה, ועוד שלל גילאים, שיהיו בריאים...

למה, למה הם לא מבינים שביום שישי אני יותר לחוצה? למה הם לא מבינים שיש דד ליין מאוד ברור לשבת, ואני לא יכולה להבריז או לחפף כי שבת זה לא איזה חוק של בוס בעבודה, מדובר פה במצווה חשובה ויקרה. הם לא יכולים להושיט עזרה? יודעות מה, לא להושיט עזרה, פשוט לא להפריע. מה כבר ביקשתי?

אז עכשיו הוא עושה לי נקיפות מצפון ורגשי נחיתות וכל מה שרק עולה על דעתכן. וכל יום שישי באופן קבוע, לצד ההכנות הקפדניות, אני מרגישה שמשהו לא בסדר בי... יכול להיות שזו רק אני, ובעצם הכל בסדר?

כמעט כמו תמיד, הלכתי לדבר עם אמי, אישה מבוגרת וחכמה – וניסיתי להבין מה קורה אצלי. אמי רק צחקה את הצחוק הרגוע שלה, זה שתמיד צופן בתוכו תשובות חכמות. היא התחילה להסביר שכל ילד רואה את התמונה בצורה שונה וכל ילד מקבל אחרת התנהלות של בית, או אופני התנהגות ומבטא אותם כהרגשתו. "ייתכן מאוד שהילדון הזה, מקבל את שינוי ההתנהגות שלך בצורה קצת יותר קשה, אולי הוא אפילו מרגיש שיש פה משהו אישי נגדו, גם אם באמת אין..."

שבוע חלף. שוב יום שישי, ואני עם החלטות כאלו כמו של ילדה בתחילת שנה, להתחיל דף חדש ונקי. אני מנסה, באמת שאני מנסה ומשתדלת ומתאמצת להספיק כמה שיותר כשהילדים עוד במקומות הלימודים, אבל לא משנה מה, השטן הזה שנכנס בדלת הקדמית ומתחיל להפריע ולהציק בדיוק במקומות הרגישים, שוב גורם לעוצמת הדציבלים להרקיע שחקים. אני קולטת את בן השש תופס את הטלפון שלו ונעלם באחד החדרים, ומיד הכיווצים האלו משבוע שעבר, מתחילים להציק.

אני עוזבת הכל ומחליטה לקיים איתו שיחה. בחדר, כששנינו על המיטה, אני מספרת לו על אמא אחת חזקה, שיש לה חולשה. שלפעמים היא כועסת ואולי גם צועקת אבל זה לא בגלל שהיא לא אוהבת את הילד שלה, אלא זה בגלל שהיא לחוצה. ישבתי והסברתי והפלגתי במילותיי, הרגשתי כאילו אני מוציאה מתוכי את כל מה שרציתי להגיד לילד בן שש, ולא חשבתי שאני יכולה או מסוגלת לומר.

הוא הביט בי בעיניים היפות והחכמות שלו, ורק הניח את ידו בכף ידי, מבקש לשאוב קצת מגע של אמא. נשארתי איתו ככה אולי שתי דקות, וקמתי להמשיך לי שם את כל המטלות שעוד ציפו לי וההכנות לשבת שלא יתקדמו מעצמם כנראה אי פעם.
"אמא שלי אומרת שאין לה זמן והיא לא יכולה..." שוב שמעתי אותו מאחורי הדלת. כמעט התפרצתי, הרי הרגע דיברנו. אבל נעצרתי ושתקתי. "אבל היא לא צועקת בגלל שהיא לא אוהבת אותי, היא פשוט לחוצה..." הוא המשיך ואני כבר התפרצתי, כי לא יכולתי. העמסתי על ראשו כל כך הרבה נשיקות, שאני בספק אם הוא לא חרד לשלומי.

ועכשיו, עם נדודי השינה של מוצאי שבת, אני חושבת עליו, חושבת על האחרים, חושבת על הרצון והמאמץ שלי ויודעת שלא תמיד זה עובד, ולפעמים זה לא מצליח, ושיש עוד הרבה מה לעשות ולשפר, אבל אולי – לכו תדעו, ביום שישי הבא, אני אצליח להיות קצת יותר רגועה.

מוצש שבת נקיפות מצפון כעס

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד