1. עמוד הבית
  2. יהדות
  3. פרשת השבוע

אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה

רבה של אלעד, הגאון רבי מרדכי מלכא, במוסר השכל שניתן ללמוד מתוך פרשת השבוע • מאמר תורני שבועי
הגאון רבי מרדכי מלכא, ו' טבת תשע"ו 18/12/2015 06:42

הרב מרדכי מלכה הרב מרדכי מלכה


בראשית פרק מד (כ) וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ: (ל) וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ: (לא) וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה: (לד) כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי: פרק מה (ג) וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו:

ופרש"י (ג) נבהלו מפניו מפני הבושה: ומבואר במסכת חגיגה דף ד ע"ב רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו. ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. עוד מבואר בסגנון אחר במדרש רבה צג י ויתן את קולו בבכי ולא יכלו אחיו לענות אותו, אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם של העובדי כוכבים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הה"ד (במדבר כב) ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא, יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ) אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה.

א} והנה שואלים המפרשים היכן התוכחה של יוסף הרי לא הטיח בהן דברים אלא אדרבא בהמשך דבריו עודד אותן ואם כן מדוע נבהלו מפניו?
ב} עוד יש לשאול מדוע התנא אבא ברדלא כפל את לשונו אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, מדוע לא אמר אוי לנו מיום הדין והתוכחה, אלא הדגיש יום בפני עצמו לדין ויום בפני עצמו לתוכחה?
ג} עוד שואלים מדוע מקדים הדין לפני התוכחה והרי לפני הדין מביאים את כל ההוכחות ולאחר מכן פוסקים הדין?

ובכדי להבין כיצד יהיה בבי"ד של מעלה נקדים את משפט דוד המלך ע"ה כמסופר בשמואל ב פרק יב (א) וַיִּשְׁלַ֧ח יְקֹוָ֛ק אֶת־נָתָ֖ן אֶל־דָּוִ֑ד וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ שְׁנֵ֣י אֲנָשִׁ֗ים הָיוּ֙ בְּעִ֣יר אֶחָ֔ת אֶחָ֥ד עָשִׁ֖יר וְאֶחָ֥ד רָֽאשׁ: (ב) לְעָשִׁ֗יר הָיָ֛ה צֹ֥אן וּבָקָ֖ר הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד: (ג) וְלָרָ֣שׁ אֵֽין־כֹּ֗ל כִּי֩ אִם־כִּבְשָׂ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אֲשֶׁ֣ר קָנָ֔ה וַיְחַיֶּ֕הָ וַתִּגְדַּ֥ל עִמּ֛וֹ וְעִם־בָּנָ֖יו יַחְדָּ֑ו מִפִּתּ֨וֹ תֹאכַ֜ל וּמִכֹּס֤וֹ תִשְׁתֶּה֙ וּבְחֵיק֣וֹ תִשְׁכָּ֔ב וַתְּהִי־ל֖וֹ כְּבַֽת: (ד) וַיָּ֣בֹא הֵלֶךְ֘ לְאִ֣ישׁ הֶֽעָשִׁיר֒ וַיַּחְמֹ֗ל לָקַ֤חַת מִצֹּאנוֹ֙ וּמִבְּקָר֔וֹ לַעֲשׂ֕וֹת לָאֹרֵ֖חַ הַבָּא־ל֑וֹ וַיִּקַּ֗ח אֶת־כִּבְשַׂת֙ הָאִ֣ישׁ הָרָ֔אשׁ וַֽיַּעֲשֶׂ֔הָ לָאִ֖ישׁ הַבָּ֥א אֵלָֽיו: (ה) וַיִּֽחַר־אַ֥ף דָּוִ֛ד בָּאִ֖ישׁ מְאֹ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־נָתָ֔ן חַי־יְקֹוָ֕ק כִּ֣י בֶן־מָ֔וֶת הָאִ֖ישׁ הָעֹשֶׂ֥ה זֹֽאת: (ו) וְאֶת־הַכִּבְשָׂ֖ה יְשַׁלֵּ֣ם אַרְבַּעְתָּ֑יִם עֵ֗קֶב אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְעַ֖ל אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־חָמָֽל: (ז) וַיֹּ֧אמֶר נָתָ֛ן אֶל־דָּוִ֖ד אַתָּ֣ה הָאִ֑ישׁ כֹּה־אָמַ֨ר יְקֹוָ֜ק אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָנֹכִ֞י מְשַׁחְתִּ֤יךָֽ לְמֶ֙לֶךְ֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָנֹכִ֥י הִצַּלְתִּ֖יךָ מִיַּ֥ד שָׁאֽוּל: (ח) וָאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־בֵּ֣ית אֲדֹנֶ֗יךָ וְאֶת־נְשֵׁ֤י אֲדֹנֶ֙יךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וָאֶתְּנָ֣ה לְךָ֔ אֶת־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וִֽיהוּדָ֑ה וְאִ֨ם־מְעָ֔ט וְאֹסִ֥פָה לְּךָ֖ כָּהֵ֥נָּה וְכָהֵֽנָּה: (ט) מַדּ֜וּעַ בָּזִ֣יתָ׀ אֶת־דְּבַ֣ר יְקֹוָ֗ק לַעֲשׂ֣וֹת הָרַע֘ בעינו בְּעֵינַי֒ אֵ֣ת אוּרִיָּ֤ה הַֽחִתִּי֙ הִכִּ֣יתָ בַחֶ֔רֶב וְאֶ֨ת־אִשְׁתּ֔וֹ לָקַ֥חְתָּ לְּךָ֖ לְאִשָּׁ֑ה וְאֹת֣וֹ הָרַ֔גְתָּ בְּחֶ֖רֶב בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: (י) וְעַתָּ֗ה לֹא־תָס֥וּר חֶ֛רֶב מִבֵּיתְךָ֖ עַד־עוֹלָ֑ם עֵ֚קֶב כִּ֣י בְזִתָ֔נִי וַתִּקַּ֗ח אֶת־אֵ֙שֶׁת֙ אוּרִיָּ֣ה הַחִתִּ֔י לִהְי֥וֹת לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה:

מתבאר במשפט דוד שנתן הנביא נשלח ע"י הקב"ה להוכיחו וכיצד על ידי שיקדים מעשה דומה שדוד המלך בעצמו ישפוט ויגזור דינו ולאחר מכן מראים לאדם זה בדיוק המעשה שאתה עשית ופסקת את דינו וזהו גם דינך ועונשך, הרי שקודם הדין ולאחר מכן התוכחה על מעשיו כך שלא יהיה לאדם שום פתחון פה, ולכן הדגיש אבא ברדלא יום לכל אחד בפני עצמו בהיות ויש שני שלבים בדיון האדם, בדומה לכך היה עם השבטים כאשר הם מנהלים ויכוח קשה עם יוסף על בנימין ומנמקים בכל מיני טענות למה ומדוע הוא חייב לשחרר אותו למרות שנמצא בידו הגביע גנוב והם עצמם פסקו בתחילה הדין למיתה ולאחר מכן התחרטו ושבו לויכוח הקשה, ולאחר הדברים האלה אומר להם אני יוסף העוד אבי חי במשפט כזה קצר נסתרו כל טענותיהם שזה האח הקטן והאהוב על אביו ונפשו קשורה בנפשו ויגרמו למיתתו של אביהם, וכשאמר אני יוסף מה יוכלו לענות על מה שעשו לו היכן כל הטענות שהצטדקו בהן, ולכן למרות שלא הטיח בהן דברים נבהלו מפניו כי נסתרו כל טענותיהם בבת אחת והתביישו.

זאת ועוד הרי במשך עשרים ושתיים שנים שדנו את יוסף מדין רודף ונחלקו לשלושה דעות מה דינו דיעה ראשונה להורגו, דיעה שניה לזורקו לבור של נחשים והיינו להרוג אותו בגרמי ולא בידיהם, ודיעה שלישית של יהודה למה שידנו תהיה במיתתו נמכור אות לישמעאלים ואם מגיע לו מיתה כבר הם יהרגו אותו, והתקבלה הכרעתו של יהודה וביצעו ותיכננו את כל התהליך כיצד להודיע לאביהם, וכל פסק דין זה נעשה בשיתוף השכינה כדברי חז"ל מאחר והיו רק תשעה שיתפו עשירי את הקב"ה והשביעו שאף אחד לא יגלה לאבא, {ואגב ראיתי שהקב"ה שיתף איתם פעולה כי בדרך שאדם רוצה מוליכין אותו ולכן לא מנע מהם} ומאז נעלמה רוח הקודש מיעקב במשך כ"ב שנים, נמצא שמדובר על גדולי עולם שיכולים לשתף ולהשפיע גם השמים והם הבינו שהכל נעשה בצדק וביושר, ואכן כך הם הרגישו במשך כל הכ"ב שנים למרות שראו את צער אביהם שלא קיבל תנחומים עליו ונהג באבלות כל אותן שנים שהם נוהגים בצדק.

ועוד יותר הולך ומוסיף רבי עזריה פיג'ו בעל הגדולי תרומה בספרו בינה לעיתים דרוש נא לבאר כיצד למרות כל המאורעות שקראו להם בכדי לעוררן בתשובה על מכירת יוסף ותמיד חיפשו תירוץ והסבר להצדיק את מעשיהן ולתלות את מה שקורא להם בגלל סיבות אחרות, כגון מה שקרא ליהודה עם כלתו תמר והגדי עזים, הרידה למצרים שנחשדו כמרגלים והוכנסו למאסר ולאחר מכן השאיר רק את שמעון, והושב הכסף באמתחותם, למרות שנבהלו ובפרט לוי, ולאחר מכן הביאו את הכסף והתנצלו אך לא התעוררו, וגם לאחר גניבת הגביע ותפיסת בנימין אמנם קרעו את שמלותם אך תלו הדבר כביאור הרמב"ן על שלא התייחסו אליו בהתחננו אלינו אבל לא לעצם המכירה, ואחרי כל זאת חוזרים ליוסף ומנהלים ויכוח ושיכנוע שהם צודקים ולא מתעוררים להתחרט על מעשה המכירה עד שאמר להם אני יוסף ופיתאום התברר להם עד כמה הם טעו לאורך כל העשרים שניים שנים, כך כל אדם הקב"ה שולח לו הרבה רמזים בחיים ותמיד מחפש תירוצים והסברים להרגיע את מצפונו ולא מנסה להרהר במעשיו שמא הוא טועה.

אולם כאשר אמר להם יוסף משפט קצר אני יוסף העוד אבי חי בבת אחת קיבלו הבהרה על טעות חייהם במשך כל אותן כ"ב שנים איך היו מסוגלים לעשות דבר כזה לאחיהם ולאביהן ואיך לא נתנו ליבם להתבונן בכל המאורעות והסמנים שהיו להם בכדי להתחרט על המכירה שעשו איזו בושה להיות במעמד הזה עד שנעתק מהם הדיבור קיבלו הלם והן הם דברי רש"י שנבהלו מפאת גודל הבושה שהתברר האמת שכל מה שעשו היה מתוך קנאה וטעו במשך כל אותם שנים.

ולכן התנא הקדוש אבא ברדלא מלמדנו אם מצינו בתורה בשני מקרים כיצד האדם נאלם פיו מלהשיב מרוב בושה אצל יוסף שהיה הקטן שבשבטים ואצל בלעם החכם הגדול של אומות העולם מול תוכחת החמור, מה יענה האדם לעתיד לבא כאשר יעמוד לפני הקב"ה ויתנו לפסוק את הדין על מעשים דומים למעשיו ולאחר שפוסק מראים לו שהוא עשה בדיוק אותן מעשים איזו בושה עד שכתבו הספרים הביזיון והבושה שיעמוד האדם בשעת הדין יותר גרוע משבעים שנה של יסורי איוב בעוה"ז, מאחר והאדם חי כל חייו בתירוצים והסברים למה נמנע מקיום התורה והמצות ומרגיע בכך את מצפונו, אבל הקב"ה יראה לו כיצד שהאדם בעניני גופו עושה הכל על הצד הטוב ביותר מבלי חשבון על הכסף, כאשר צריך חליפה הרי מחפש שהדבר יתאים לו, את הארון או רהיט אחר שיהיה סוג טוב וגם יפה גם חזק. וכיצד כשהולך לרופא ומשלם על ביקור פרטי של חמש רגעים מאתיים שקלים. וכן כאשר הולך למוסך לתקן ריכבו וסומך על בעל המוסך שהדבר טעון תיקון ומשאיר הרכב ויתכן כי רק דבר קטן החליף גובה סכום נכבד על זמן קצר ובכל המקרים אין האדם טוען ומתלונן הכיצד ישלם עבור זמן קצר סכום נכבד ומדוע לא מספיק סכום קטן יותר, ואילו כאשר הולך לקנות דבר מצוה סת"ם טוען כל הטענות מדוע לוקחים יקר הרי כמה זמן לוקח לסופר לכתוב את זה, והיכן אפשר למצא זול יותר העיקר שיהיה לו תפילין. וכן בקניית שאר דברי מצוה תמיד האדם יחפש כיצד לחסוך כסף ויטען ויקשה כל הקושיות והעיקר כיצד להצדיק עצמו במעשיו. אך לעתיד יראו לו כיצד התנהג בדברים דומים הנוגעים לגופו ששם אינו חוסך כסף ושם אינו שואל שאלות ומקבל הדבר בהבנה, וכן יראו לו שכאשר רוצה ללכת לטיול או לטוס לחו"ל אינו עייף ומסוגל לקום באמצע הלילה, וכן יראו לאדם כיצד אין לו זמן ומקצר בתפילתו ולאחר מכן עומד ומפטפט זמן רב ואינו ממהר, ואז לאחר שידונו אותו לפי מעשיו ומוכיחים לו כמה הוא טועה כמה הוא משלה את עצמו שהוא בסדר. מאחר וטבע האדם בכל הנוגע לעצמו אין השיפוט שלו נכון וטועה הוא כי ישרים דרכי איש בעניו. ורק כאשר אינו נוגע בדבר יוכל לשפוט בצדק.

ולכן אומרת הגמרא במסכת ברכות דף טז ע"ב רבי זירא בתר דמסיים צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם מאבותינו. וכן בתלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק ד ה"ב רבי חייא בר ווא מצלי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתתן בלבינו לעשות תשובה שלימה לפניך שלא נבוש מאבותינו לעולם הבא. עוד מבואר במסכת מועד קטן דף ט ע"ב שהברכה הגדולה שאדם יזכה לא להתבייש בעוה"ז ובעוה"ב, רבי שמעון בן חלפתא אפטר מיניה דרב, אמר ליה לבריה זיל לגביה דליברכך. אמר ליה יהא רעוא דלא תבייש ולא תתבייש. אתא גבי אבוה. אמר ליה מאי אמר לך? אמר ליה מילין בעלמא הוא דאמר לי. אמר ליה ברכך ברכתא דברכן קודשא בריך הוא לישראל ותנא בה, דכתיב ואכלתם אכול ושבוע והללתם וגו' ולא יבשו עמי לעולם וידעתם כי בקרב ישראל אני וגו' ולא יבשו עמי לעולם. ולכן תיקנו חז"ל בכמה מקומות להתפלל על הדבר כגון בתפילת שמנה עשרה בברכת על הצדיקים ולא נבוש, וכן בברכת אהבת עולם ולא נבוש ולא נכלם, וכן בברכת המזון בברכת רחם יהי רצון שלא נבוש בעוה"ז ולא נכלם לעוה"ב, וכל זה הוא בכדי שהאדם יזכה לעבוד את השם באמת ולא יטעה בדרכו על ידי נגיעה ויצדיק את מעשיו בטעות ולאחר מכן לעתיד יראו לו שהכל שקר אוי לאותה בושה וכלימה.

כמו ששמעתי מעשה מפי הרה"ג שלום שבדרון זצ"ל פעם הלך ברחוב, בדרכו ראה כי שני נערים רבים ואחד השליך אבן על חבירו ופצעו ודם ניגר מראשו, הרש"ש ראה את זאת ניגש לילד והזדרז להרמו ולקחתו לטפל בו, והנה בו בזמן עברה שם איזה סבתא מהשכנים ומרחוק קצת ראתה כיצד הרש"ש ממהר עם הילד וחשבה בליבה שכנראה שהוא נכדו, ולכן התחילה במילי הרגעה הרב שלום זה לא נורא זה יעבור אל תדאג השם יעזור יהיה בסדר, וכך מוסיפה ומדברת אל הרש"ש ומתקרבת לעברו, והנה בהגיעה אליו ראתה כי הילד הזה הוא נכדה ומיד נבהלה והחילה לצעוק מה קרא לו אוי ואבוי וכהנה וכהנה, ואז אמר לה הרש"ש זה לא נורא זה לא נורא השם יעזור יהיה טוב, אמר לה הרש"ש כשזה נוגע לאחרים ידעת לומר יפה זה לא נורא השם יעזור יהיה טוב ועוד וכעט מדוע אינך אומרת כאשר נוגע לך הדבר. אלא רואים עד כמה מעוות שיפוט האדם כאשר הדבר נוגע לעצמו.

לאור האמור עד כמה האדם חייב ללמוד מפרשתנו שנגיעה העצמית מאוד מסוכנת ויכול לחיות בטעות במשך כל ימיו שהוא עובד השם באמת וכל מעשיו לשם שמים, אך כאשר יעמוד בדין יראה שהכל היה בשקר ויענש על כל מעשיו שהיות ושם הקב"ה יאמר לאדם אני השם האם בכל זאת יש הצדקה למעשיך אשר עשית בשם התורה כי שם יוסרו כל הנגיעות, ולכן חובת האדם לדעת כי הוא נגוע בעצמו ועליו להתייעץ ולשמוע לעצת חכמים כי רק כך יגיע לחקר האמת ועי"ז נזכה שיקויים בנו דברי יחזקאל הנביא אשר קראנו בהפטרת השבוע לקבץ כל גלויות עם ישראל כאשר עינינו רואות ונזכה למלך המשיח ולבנין ביהמ"ק ב"ב אכי"ר.




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מי ראוי להוכיח  

    תושב אלעד

;