ח' ניסן התשפ"ד
16.04.2024

הלכה שבועית: רמז לגוי בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת

הלכה שבועית בדין רמז לגוי בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת | מהגאון הגדול הרב שבתי לוי, ראש מוסדות הליכות משה ורב שכונת רמת אהרן ב"ב | השיעור נמסר מידי שבת ברחוב רבינוב 7 ב"ב - שעתיים לפני השקיעה

הלכה שבועית: רמז לגוי בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת
צילום מסך עלון שבועי צילום: באדיבות המצלם

רמז לגוי בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת

נושא השיעור

אמירה לגוי קודם השבת שיעשה מלאכה בשבת • רמז קודם השבת • רמז לאחר השבת • רמז על שבת שעברה • לומר לגוי קודם השבת רצוני שידלק המזגן בשבת • לומר לגוי קודם השבת רצוני שהבית יהיה שטוף ונקי בשבת • לומר לגוי בשבת הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עימי לערב • סיבת האיסור ברמז לגוי בשבת

אמירה בערב שבת

ראינו בשיעור הקודם שאיסור אמירה לגוי אינו דוקא כשהאמירה נעשית בשבת עצמה, אלא אף בערב שבת אסור לומר לגוי שיעשה מלאכה בשבת, וביארנו בטעם האיסור כדי שלא תהא שבת קלה בעיני ישראל, ולכן בכל אופן שהגוי יעשה מלאכה על פי ציווי הישראל יהיה אסור לומר לו ואפילו קודם השבת.

מקור לאיסור

הבאנו שמקור הדברים זה מדברי הרא''ש בשם הרס''ג שסבר לאסור גם אמירה קודם השבת כדי שיעשה מלאכה בשבת, והביא ראיה לדבריו מהגמ' בב''מ (צ.), הסתפקה שם הגמ' גבי דין ''לא תחסום שור בדישו'' האם יכול אדם לומר לנכרי קח את הפרה לדוש בה ותחסום לה את הפה כדי שלא תאכל מהתבואה. הגמ' הסתפקה האם גם באיסור לאו אסור לומר לגוי, או שבאיסורים אלו יהיה מותר ונשארה הגמ' בספק. ופסקו הראשונים לאסור לומר לגוי כמו באיסור שבת. ולכאורה מדוע אסרו לומר לגוי לחסום את פי הפרה, והרי שעת הדישה עדיין לא הגיעה, ולחסום את פי הבהמה כשהיא איננה בשעת הדישה אין איסור, ואעפ''כ ראינו שאסור לומר לגוי לחסום את פי הפרה כיון שמצווה אותו שיעשה איסור על שעת האיסור, מוכח דכל איסור אסור לומר לגוי ואף אם מצוה אותו שלא בשעת האיסור, ולכן אף בדיני אמירה לגוי בשבת אם רוצה לומר לגוי קודם השבת דהיינו קודם האיסור שיעשה איסור בשעת האיסור, אע''פ שכעת מותר להדליק את האור, אמירה זו אסורה.

הרא''ש דוחה את הראיה

הרא''ש דוחה הוכחה זו, דאינו דומה איסור מלאכות בשבת לאיסור לא תחסום בשעת דישה. דבשלמא באיסור לא תחסום שזה איסור שקיים בכל רגע שאם ידוש כעת אסור לו לחסום את פי הבהמה לכן אסור לומר לגוי לעשות האיסור, כיון ששייך האיסור בכל רגע, אבל באיסורי שבת שכעת הדלקת האור אינה אסורה כלל בשום מצב ואף אם ירצה לקבל על עצמו שבת לא יועיל לו וכיון שאיסור שבת אינו שייך ביום חול, נאמר שמותר לומר לגוי קודם השבת לעשות מלאכה בשבת, ואין לנו ראיה לאסור.

דעת הבית יוסף

אלא דאף על פי כן סבר הבית יוסף דאפשר שהרא''ש מודה לרס''ג שאע''פ שאין ראיה לאסור אמירה לגוי קודם השבת מהדין של ''לא תחסום שור בדישו'' בכל אופן לדינא אסור לומר לגוי בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת. וכ''כ הר''ן וכ''כ הנמוק''י, הרשב''א ועוד.

אופן המותר לומר לגוי

הטור (סימן שז) הביא בשם ספר התרומה דין גבי רמז שאינו בשבת. וז''ל אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה, אע''פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה המלאכה לשבת הבאה. וכגון שאומר לו למה לא כיבית את האור בחדר בשבת שעברה, ובודאי שכונתו של הישראל לרמוז לו שבשבת הבאה לא ישאיר דלוק, אבל בדבריו לא הזכיר שום מילה על שבת הבאה, והגוי הבין מדבריו מה רצונו והלך וכיבה האור בשבת הבאה, מותר. ואינו דומה לאמירה לגוי ביום חול שיעשה מלאכה בשבת דכאן רק רומז לו על שבת שעברה.

מה טעם ההיתר

ובאמת צריך להבין מה טעם שהתירו לומר לגוי אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת אע''פ שמבין מתוך דבריו מה רצונו, ומכוחו יעשה מלאכה בשבת. מה שונה דין זה משאר דיני אמירה שראינו להלכה שגם קודם השבת אסור לומר לגוי לעשות מלאכות בשבת.

מלאכות המותרות בהנאה

וקודם שנראה מה טעם ההיתר ברמז כזה לגוי, נקדים ונאמר דברור דכל ההיתר הוא רק באופן שאינו נהנה ממלאכת גוי בשבת, כמו כיבוי שראינו שמותר להנות מגוי שכיבה הנר בשבת דכיון שאין הישראל נהנה מגוף הכיבוי כיון שאינו צריך לפחמים בכיבוי אלא כל מטרתו כדי שיהיה חושך לא חשיב הנאה ממלאכת גוי ומותר. ועוד ראינו אופנים להתיר כגון שנהנה ממלאכת הגוי רק לאחר השבת. אבל אם הישראל נהנה מהמלאכה בשבת עצמה וזה ממלאכות שאסורות להנות מגוי בשבת ודאי שאסור כל רמז ואופן גם קודם השבת. 

דרך רמז מותר  

המשנה ברורה (סימן שז הל''ב) מבאר בטעם היתר אמירה לגוי לאחר השבת, דאף על פי שמבין מתוך דבריו מה רצונו אפילו הכי מותר כיון שאינו אומר לו בפירוש רק דרך רמז. ולא דמי למה שכתב הרמ''א דאפילו רמז אסור, כיון דשם רומז לגוי בשבת עצמה וחמיר טפי, אבל כאן שרומז לו אחר השבת מותר. ולדבריו כל רמז יהיה מותר קודם השבת.

מקור ההיתר

ומקור אופן היתר זה הוא בספר התרומה שכתב דמותר לומר לגוי לאחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר אע''פ שמבין מתוך דבריו ויעשה המלאכה בשבת הבאה.

הטור סבר לאסור

הטור הביא דברי ספר התרומה שמותר לומר לגוי לאחר השבת למה לא עשית דבר פלוני, וכתב עליו ונראה קצת לאסור. הט''ז שראה את דברי הטור שסבר לאסור ודלא כדברי התרומה, תמה על דבריו מדוע אסר לומר לגוי לאחר השבת למה לא עשית דבר פלוני, מאי שנא מאמירת כל המכבה אינו מפסיד שהתרנו אפילו בשבת גופיה לומר לגוי כל המכבה אינו מפסיד, ומוסיף דכ''כ מו''ח (הב''ח) דאפילו בשבת גופיה מותר לרמוז וכמו שאומר לו הנראה בעיניך וכו' וחיזק דבריו, ואינו מובן מדוע סבר הטור לאסור כנגד דברי התרומה.

במקום הפסד שאני

ולכאורה קשה על דברי הט''ז וכי מה הקשה על הטור מדין כל המכבה אינו מפסיד ששם ראינו שמותר אפילו בשבת גופיה לרמוז לגוי, דכל ההיתר שם הרי אינו אלא משום הפסד ניכר, וכיון שכך חששו חז''ל שאם לא נתיר לישראל לרמוז לגוי שמא יבוא לכבות בידיים את הדליקה וע''כ כל מקום הפסד התירו היתר מיוחד, אבל בסתם ברור שיהיה אסור, ומה הדמיון מכאן להתיר במקום שאין חשש הפסד לומר לגוי אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת.

הבנה בדברי הט''ז

אלא צריך לבאר בדברי הט''ז שודאי ידע שכל ההיתר באמירת כל המכבה אינו מפסיד הוא מטעם הפסד ניכר, אלא דסבר הט''ז דשם זה רמז בשבת עצמה ולכן רק במקום הפסד התירו, אבל רמז שאינו בשבת עצמה ודאי שנתיר אף שלא במקום הפסד, ולכן ראינו שמותר לומר לגוי בשבת הנראה בעיניך שתעמוד עימי לערב וביארו הטעם דכיון שדיבור זה אינו אלא כהרהור ובא רק לצורך מוצ''ש ולכן מותר, מוכח דעיקר האיסור ברמז אינו אלא לצורך שבת, אבל קודם השבת או לאחריה מותר לרמוז לגוי שיעשה מלאכה בשבת הבאה ואף שלא במקום הפסד.

רמז מותר קודם השבת

וכן הביאו עוד כמה מהפוסקים שטעם ההיתר לומר לגוי אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה אע''פ שמבין מתוך דבריו מה רצונו ויעשה המלאכה בשבת הבאה, מכיון שזה רמז, ורמז מותר אחר או קודם השבת. ועיין בפמ''ג ועוד.

לא ביארו החילוק

אלא שלא ביארו למה באמת יהיה מותר לרמוז לגוי שלא בשבת שיעשה מלאכה בשבת, שהרי פשטות של רמז אסרנו מדין אמירה, ואם רמז שונה מדין אמירה ואינו דומה לאמירה האסורה, א''כ נתיר רמז לגוי אף בשבת עצמה ומה החילוק לאותם פוסקים שמתירים רמז לאחר השבת ולא התירו רמז בשבת עצמה.

לא החמירו ברמז מערב שבת

בספר בני ציון (ליכטמן) ג''כ סובר כדברי הט''ז והפמ''ג שמותר לרמוז לגוי קודם השבת, וזו הסיבה להתיר בנדון דידן לומר לגוי אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת, ומבאר שרמז דומה קצת לאמירה, ולכן החמרנו בשבת לאסור לרמוז כדין אמירה ורק במקום הפסד הקלו אף בשבת כיון דאינו אמירה מפורשת, אבל קודם השבת הקלו לגמרי, דכל החומרא לומר שרמז יהיה אסור רק בגלל שהוא דומה לאמירה זה אינו אלא בשבת עצמה, אבל לאחר השבת לא החמירו ולכן מותר.

כל רמז מותר בערב שבת

ולפי כל זה יוצא דכל מקום שאין לנו חשש של איסור הנאה ממלאכת הגוי בשבת, מותר לי לרמוז לגוי את רצוני מה אני רוצה שיהיה בשבת והגוי יעשה על פי רצוני. דכל רמז שאסרנו הוא רק בשבת מדין חומרא אבל קודם השבת יהיה מותר.

רצוני שיכבה המזגן בשבת

ולכן אם אומר הישראל לאינו יהודי קודם השבת, רצוני שהמזגן בחדר יהיה כבוי בשבת בבוקר, וכן אם אומר לגוי קודם השבת רצוני שהכביסה תהיה מכובסת בשבת, ורצוני שהריצפה תהיה נקיה ושטופה בשבת, כל אלו יהיה מותר, דכיון שכל אלו אינם בפירוש כאמירה אלא בדרך רמז בלבד שרק מגלה את רצונו כלפי הגוי והגוי מבין ועושה על פי רצונו (אם אין חשש של הנאה ממלאכת הגוי בשבת), יהיה מותר לרמוז כך לגוי קודם השבת, כמו שלמדו לשיטתם דכל רמז בערב שבת מותר.

מקור הדין

המקור לדברים נמצא בדברי האור זרוע והביאו הרמ''א (סימן שז הלכ''ב) כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת אסור לרמוז לו לעשותו, אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר השבת.

נעיין בדברי האור זרוע

ונעיין בדברי האור זרוע ונדייק בדבריו באיזה אופן יש היתר לרמוז לאינו יהודי בשונה משבת עצמה שאסור לרמוז לאינו יהודי. וז''ל האור זרוע וכשם שאמירה לגוי בשבת שבות כך רמיזה לגוי בשבת נמי שבות, וכמו שפירשתי גבי ערב שבת, דגבי דליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. דאמירה ורמז שניהם אסורים דשניהם שבות. עכ''ל. מדבריו רואים דלא כדברי הבני ציון שסבר שאיסור רמז בשבת רק משום חומרא ולכן סבר דבערב שבת מותר דלא החמירו קודם השבת. וזה אינו כן בדברי האור זרוע דכתב בפירוש שרמז הוא שבות כמו אמירה שבות. ואעפ''כ בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, דשאני דליקה שהתירו במקום הפסד.

רמז למוצאי שבת מותר

ומוסיף האור זרוע והא דקי''ל כרבי יהושע בן קרחה שמותר לאדם לומר לחבירו הנראה בעיניך שתעמוד עימי לערב ופירש''י דאע''פ ששניהם יודעים שלשוכרו לפעולתו הוא צריך כיון שהרמיזה לצורך מוצ''ש מותר אבל לצורך שבת ודאי אסור.

מדוע התיר רמיזה כזו

ובאמת צריך להבין בדברי האור זרוע אם רמיזה שבות כמו שאמירה שבות א''כ מה הסיבה שחרג והתיר לומר הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עימי לערב והרי אם רמז אסור בשבת מדוע כאן התרנו.

ביאור בדבריו

אלא צריך לבאר דהיות וכבר ביארנו שהאיסור באמירה לגוי בשבת זה מכיון שהמלאכה שתעשה לאחמ''כ היא באה על פי ציווי הישראל והוא כשלוחו של הישראל דהכל נעשה על פי דבריו, ומאותה סיבה אמרנו שכל מקום שהגוי יעשה על פי דברי הישראל יהיה אסור לומר לגוי ולכן כל רמז שמגלה את דעתו ורצונו כלפי הגוי יהיה אסור דכל עשייתו לאחמ''כ היא על דעתו ומכוחו של הישראל, ואף אם הביא את הגוי למקום שההפסד ניכר גם יהיה אסור דכל עשייתו היא מכוחו של הישראל ולכן אסרנו כל אמירות כאלו. אלא דכל זה רק אם האמירה או הרמז הוא לצורך השבת עצמה דאז גזרו חז''ל שאם הגוי יעשה על פי הישראל בשבת יבוא הישראל ויאמר מה לי אם המלאכה נעשית ע''י הגוי ומה לי אם נעשית המלאכה ע''י ישראל ויבוא לעשות בעצמו. אבל אם רומז לגוי שיעשה מלאכה לאחר השבת שאז אין חשש שמא תהא שבת קלה בעיני הישראל, דהרי המלאכה לא נעשית בשבת, בזה אמרינן שאין דין רמז חמור כדין אמירה דאין חשש מרמז לצורך מוצ''ש ולכן התירו רמז לצורך מוצ''ש.

מסתפק האור זרוע

וממשיך האור זרוע ואומר, ואמירה לגוי מערב שבת שיעשה מלאכה בשבת איני יודע אי אסיר אי לאו, דטעמא כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניו ויבוא לעשות מלאכות בשבת, ובערב שבת לא שייך לגזור או דלמא לא שנא, אבל ראיתי לרבינו ברוך בספר התרומה שאוסר לומר לגוי בערב שבת תדליק הנר בשבת, אבל לאחר השבת מותר לומר לגוי למה לא עשית או למה לא הדלקת הנר בשבת עברה אע''פ שנראה הערמה לצורך שבת הבאה בכל אופן מותר.

סיכום דבריו

ונסכם את דבריו, דרמז הוא שבות כדין אמירה. ולכן אסור לרמוז לגוי שיעשה מלאכה בשבת. אלא שרמז לצורך מוצ''ש מותר, דכל ההשואה בין רמז לאמירה זה דוקא לגבי הגזירה שלא תהא שבת קלה בעיני הישראל, אבל לצורך מוצ''ש אין גזירה, וכן מטעם איסור ודבר דבר שלא יהיה דיבורך בשבת כדיבורך בחול זה נאמר רק לגבי אמירה אבל גבי רמז לא שייך לאסור דאינו דיבור. ועוד ראינו לגבי אמירה מערב שבת לצורך השבת שהסתפק האם שייך לגזור שמא תהא שבת קלה בעיני הישראל, דסוף סוף עשיית המלאכה בשבת היא באה מכוחו של הישראל וא''כ אולי נאסור, וע''ז הביא את ספר התרומה שאוסר אמירה מערב שבת להדליק הנר. ובכל אופן הוסיף מקרה שבו מותר לומר לגוי, באופן שאומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר.

ביאור בדבריו

וכאן צריך לבאר את דבריו, דאף שאסור לומר לגוי מערב שבת שיעשה מלאכה השבת, אבל אם אומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה, אמר האור זרוע הערמה זו מותרת, משמע דזו אמירה בהערמה והיא יותר קלה מרמז, דהרי בכל רמז הוא מגלה דעתו מה רצונו, ואילו כאן לא גילה דעתו כלל אלא לצורך שבת שעברה, ואילו יעשה כעת הגוי מלאכה בשבת הבאה אי אפשר לדעת בבירור שזו דעת הישראל, דכל הרמז היה רק על שבת שעברה, ולפי''ז אפשר שאמירה זו קלה אף מסיפור דברים שהתרנו לומר אף בשבת לגוי, דהרי כל סיפור דברים שהתרנו זה מכיון שהוא לא רמז לגוי את רצונו כגון שאמר לו בניחותא האור בחדר מעט חשוך והגוי בא והסיר הפחם כל זה בגדר סיפור דברים בעלמא ומותר, וא''כ אמירה זו שאומר לגוי לאחר השבת מדוע לא עשית דבר פלוני בשבת שערה יותר קל מסיפור דברים שסיפור דברים זה על השבת הזו, ואילו כאן זו אמירה על שבת שעברה. ולפי''ז ההיתר הוא בגלל שאין כאן כלל אמירה וגם לא רמז, שהרי לא הביע דעתו כלל על שבת הבאה, והגוי עושה רק על פי הבנתו.

היתר מיוחד

וכ''כ להדיא בתוספת שבת דההיתר לומר לאינו יהודי אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר זה מכיון שאין כאן לא אמירה ולא רמיזה ואף לא סיפור דברים לשבת הבאה, ולכן אין סיבה לאסור על הישראל לומר כן לגוי לאחר השבת. וכ''כ הלבוש וכ''כ בערוה''ש.

רמז כזה יהיה מותר

ולכן בכל מקום שרומז לגוי לאחר השבת על שבת שעברה והגוי מבין מעצמו ועשה כן גם לשבת הבאה, אם זה במקום שאין איסור להנות מהמלאכות כמו שביארנו בתופסת אורה ע''י גוי או בכל מקום שהישראל יכול להסתדר גם בלי מלאכת הגוי שמותר להנות ממלאכת הגוי יהיה מותר לרמוז לו באופן כזה.

דיוק בדברי האו''ז

ודברים אלו מדויקים בדברי האור זרוע שאומר כשם שאמירה אסורה משום שבות כך רמז אסור משום שבות, אבל מותר לומר לאינו יהודי אחר השבת למה לא עשית וכו'. ואם נאמר שרמז קודם השבת מותר לשיטת האור זרוע, מדוע אינו כתב בפשטות אמירה ורמז לצורך השבת אסורים, אבל רמז קודם השבת מותר. ומכך שכותב מקרה מיוחד, משמע שדוקא במקרה זה יהיה מותר, כי אינו אלא הערמה בעלמא.

מבוארים הדברים בדברי הרמ''א

וכן מבואר גם בדברי הרמ''א (סימן שז הלכ''ב) שהבאנו, כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת אסור לרמוז לו לעשותו, אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה לאחר השבת. ולא כתב שמותר לרמוז לגוי קודם השבת שיעשה מלאכה בשבת אלא התיר רמז רק אם המלאכה נעשית לאחר השבת. מוכח דכל רמז לצורך שבת אסור אף קודם השבת.

לסיכום

לסיכום כל מקום שהגוי עושה המלאכה בשבת מכוחו ועל דעתו של הישראל אסור לומר לו לעשות, ולא שנא באמירה ולא שנא ברמז. אבל מקום שאין הגוי עושה המלאכה על דעת הישראל וכגון בסיפור דברים דאין הגוי יכול לומר בבירור מה דעתו של הישראל אלא עושה מתוך הבנתו ועל דעתו, וכן כגון אמירה בהערמה כגון שאומר לאינו יהודי רמז על שבת שעברה שגם שם אין הגוי יכול לומר בבירור מה דעת הישראל לשבת הבאה, באופנים אלו מותר. וכן התרנו לומר הנראה בעיניך שתעמוד אצלי לערב וביארנו ששם זה כדין של הרהור ואפילו לא דיבור.

יום השוק בשבת

בשבוע הבא בעזרת השם נרחיב ונראה מה הדין אם אומר הישראל לאינו יהודי שיקנה לו איזה דבר ביום השוק, ויום השוק הוא יוצא בשבת, והגוי והישראל שניהם יודעים שהשוק נעשה בשבת, מה הדין. וכן נראה מה הדין אם נותן הישראל לגוי לתקן את הרכב באופן שיודע שאין הגוי יכול להספיק לתקן את הרכב קודם השבת האם מותר או אסור.   

 

להורדת העלונים 'הלכה שבועית' לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל[email protected]

הלכה שבועית הרב שבתי לוי

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד