הלכה שבועית: נופש בצפון - אימתי יברך ברכת הגומל?

נופש בצפון – אימתי יברך ברכת הגומל

נושאי השיעור:

זמן לתפילת הדרך • כמה זמן ישהה במקום סכנה כי להתחייב בברכת הגומל • לאיזו סכנה חוששים בימינו בהליכה בדרכים • חילוק בין המנהגים בדין הנוסע מעיר לעיר • נוסע בדרך עמוסה בפקקים • נוסע בדרך וארע תאונה בתחילת הדרך • באיזה אופן כדאי לאדם לומר תפילת הדרך קודם שיצא מן העיר • עוצר בדרך ללינה ובבוקר ממשיך אל היעד האם יברך ברכת הגומל • האם לינה באהל שונה מלינה במקום קבוע • לן בקראוון • ומה הדין באוניה עם חדר שינה.

פרסה לברכת הגומל

בשבוע שעבר עסקנו בדין הולכי דרכים שמברכים הגומל רק לאחר שעברו שיעור פרסה. ביארנו ששיעור פרסה אינו הגבול שבו הסכנה מתחילה, אלא הוא מהווה אומדן לזמן שבו האדם שהה במצב של סכנה. עצם היציאה מן העיר אל הדרך היא שמפגישה את האדם עם הסכנה, וכדי להתחייב בברכה נדרש שהות של שיעור זמן מסוים. הסיבה לכך היא שבהולכי דרכים מידת הסכנה פחותה בהשוואה לשאר הארבעה שצריכים להודות, ולכן התנו חז"ל את הברכה במשך זמן משמעותי.

חילוק בין הסכנות

זהו ההבדל בין הולכי דרכים לשאר העניינים. אצל יורדי הים וחבושים בבית האסורים לא מצינו בגמרא שיעור זמן כלל, ואילו אצל חולה נאמרו דעות שונות – יש אומרים שלושה ימים ויש אומרים שמיד כשנפל למשכב ועלה ממנו מברך – אך לא הוזכר אצלם שיעור פרסה. מדוע דווקא בדרך הצריכו שיעור פרסה. מפני שרמת הסכנה שם נמוכה יותר, וכל עוד האדם שוהה בדרך הוא נמצא ברצף של סכנה קלה, ולכן נדרש שיעור זמן כדי להחשיב זאת לסכנה המחייבת ברכה. יסוד זה מבואר בדברי הרד"א. וכמו שהוכחנו בשיעור הקודם.

סמוך ליעדו

מכאן נבין את דברי השולחן ערוך (סימן ק'י ס''ז), שפסק שאם נשאר לאדם ללכת עוד שיעור פרסה, הדבר מספיק כדי לברך, אף על פי שהוא נמצא כבר סמוך מאוד לעיר הבאה. הדבר מובן משום שעצם השהות מחוץ ליישוב מוגדרת כמקום סכנה. לפי עיקרון זה אמרנו שאפילו אדם שאינו בתנועה אלא עומד ושוהה מחוץ לעיר, אם הוא נמצא שם במקום סכנה במשך זמן של שיעור פרסה, הדין הוא שגם הוא צריך לברך הגומל מפני עצם השהות שלו באותו מקום.

מאיזו סכנה חוששים

כאן אנו מגיעים לשאלה הגדולה, מהי בעצם הסכנה הקיימת בימינו בדרכים. נרחיב בזה כעת מעט יותר ממה שהזכרנו בעבר. רבותינו הראשונים – הרד"א, הרא''ש וכן הטור, הסבירו שבזמניהם הדרכים מחוץ לעיר היו מקומות שוממים ללא יישוב, ובעקבות כך היו מצויים שם ליסטים וחיות רעות, ואילו בתוך העיר הם לא נמצאו. אולם בימינו, ברוך השם, המציאות השתנתה. אין חיות רעות ואין שודדי דרכים ברוב המקומות, למעט אזורים מסוימים שמוגדרים כסכנה ביטחונית בגלל מחבלים, אבל אנו מדברים על דרכים רגילות שאין בהן חשש כזה. אם כן, על מה בדיוק מברכים כיום הגומל.

הגדרת האור לציון

בשו"ת אור לציון (חלק ב' פי''ד סימן מב') מובאת שיטה מחודשת בעניין זה. הוא כותב שבימינו אדם הנוסע מחוץ לעיר ועובר מרחק של פרסה, יברך הגומל רק בתנאי שהנסיעה שלו היא במקום שהמכוניות אינן צפופות. האומדן שלו לכך הוא שאם אדם נוסע בלילה, והוא אינו רואה את האורות האחוריים של המכונית שלפניו מפני שיש ביניהן מרווח גדול, המקום נחשב שומם ומצדיק ברכה. לעומת זאת, אם הוא רואה את הרכב שלפניו, סימן שיש שם תנועת אנשים והמקום אינו מוגדר כשממה.

תמוה

ההגדרה הזו נראית תמוהה וקשה להבין מניין הגיע הגדר הזה, שכן אין לו מקור מפורש בדברי הפוסקים הקדמונים. אלא שהאור לציון רצה לשמר את המושג של מקום שומם שבו עלולים להופיע ליסטים וחיות רעות, ולצורך כך חידש את המדד של מרחק בין המכוניות בדרך בימינו.

ברכה על הצלה מתאונות

אולם בפוסקים לא מצינו הגדרה כזו של מרחק בין המכוניות. בשו"ת ישכיל עבדי (ח''ז עמ' שו) כותב להדיא, שבימינו אמנם אין חיות רעות וליסטים בדרכים שבין היישובים, אך טעם הברכה השתנה. כיום אנו מברכים הגומל מחוץ לעיר בגלל סכנת תאונות הדרכים, שהרי המכוניות נוסעות שם במהירות עצומה והדבר מהווה מקום סכנה.

דרך נשארה מסוכנת

יסוד זה מובא בדברי הירושלמי שאומר כי סתם דרכים בחזקת סכנה. סכנה זו יכולה להתפרש באופנים שונים בהתאם לדור ולמציאות – בעבר היו אלו שודדים וחיות טורפות, ובימינו אלו תאונות הדרכים הקשות המתרחשות מחוץ לעיר, במקום שבו הנהגים נוסעים מהירות גבוהה ומסכנים את חייהם. אין כאן משום הוספת גזירה חדשה מדעתנו, אלא הראשונים שדיברו על ליסטים, תיארו את המציאות שהייתה מצויה בזמנם, והעיקרון נשאר קבוע – כל דרך שיש בה סכנה מחייבת ברכה. בעבר נסעו בסוס ועגלה, נסיעה איטית שלא היה בה סיכון עצמי מצד המהירות אלא רק מצד השממה, והיום הסכנה נובעת מן המהירות עצמה. וכעין זה כתב גם הגאון ר' חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח''ג סנ''ד), וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף (בחזו''ע ברכות), שהמהירות בדרכים היא שמביאה את האדם לידי סכנה, וכל שיצא מסכנה צריך לברך הגומל.

חילוק בין המנהגים

בעניין זה נזכיר את מה שביארנו בשבוע שעבר לגבי חילוק המנהגים בין אשכנז לספרד. מנהג אשכנז הוא שלא לברך הגומל אלא על הולכי מדברות בלבד, ואילו הנוסע מעיר לעיר בדרך סלולה אינו מברך. לעומת זאת, מנהג הספרדים הוא לברך בכל נסיעה מעיר לעיר. שורש המחלוקת הוא במידת שכיחות הסכנה. בני אשכנז סוברים שרק במדבר השמם, שם מצויים חיות רעות וליסטים, יש רמת סכנה המחייבת ברכה, ואילו בדרכים שבין הערים הסכנה פחותה. בני ספרד סוברים שמאחר שהסכנה מצויה גם בדרכים שבין הערים, יש לברך גם עליהן. כולי עלמא מודים שבתוך העיר ממש, שכיחות הסכנה שיש בה פיקוח נפש היא מועטת ביותר, ולכן לכולי עלמא אין מברכים שם הגומל.

הסכנה מתחילה ביציאה

נמצאנו למדים שהסכנה מתחילה מיד עם היציאה מתחום העיר, (מעבר לשלושים וחמש מטרים מהבית האחרון שבעיר). אין צורך לעבור מרחק של פרסה כדי שהסכנה תתחיל, אלא שצריך לשהות במקום הסכנה שיעור זמן של פרסה כדי להתחייב בברכה. אדם שנוסע בתוך הקו הירוק, למשל לצפון או למירון, ואינו עובר דרך כפרים ערביים או מקומות עוינים כמו ביהודה ושומרון, אף על פי שאין שם סכנה ביטחונית, מברך הגומל בגלל סכנת הנסיעה המהירה בדרכים. גם אדם שעצר בשולי הדרך ושהה שם שיעור פרסה מברך, שהרי העמידה בצד הכביש מחוץ לעיר היא מקום סכנה גדול, וכבר ראינו מקרים קשים של אנשים שנפגעו מרכבים שסטו מהדרך. כמובן שאם הוא נכנס למקום צדדי לחלוטין שאין בו תנועת מכוניות כלל, אין זה מקום סכנה ואינו מברך על שהות זו.

נוסע ברחובות שבעיר

לגבי אזור גוש דן, הכול נחשב כעיר אחת גדולה ברצף אחד – רמת גן, גבעתיים, בני ברק ופתח תקווה – וכל עוד אדם נוסע בתוכן, הוא נחשב כמהלך בתוך העיר ואינו מברך. הנוסע ברחובות הפנימיים בבני ברק כמו חזון איש, רבי עקיבא או השומר, נמצא בתוך היישוב. אולם כאשר אדם יוצא מגוש דן לכבישים מהירים כמו כביש 1 או כביש 4, שבהם נוסעים במהירות גבוהה, המקומות הללו נחשבים מחוץ לעיר לעניין זה.

נוסע בפקקים

הבאנו בשבוע שעבר תנאי יסודי, צריך לנסוע מחוץ לעיר במשך שיעור זמן של פרסה. אם אדם יוצא לכביש המהיר ועומד שם בפקקי תנועה כבדים, עד שהוא משתרך לאיטו במשך כל הדרך, הרי שהכביש המחוץ לעיר קיבל דין של עיר רגילה. מאחר שבימינו אנו מברכים על סכנת המהירות ולא על חיות רעות, הרי שבזמן שיש פקקים והנסיעה היא איטית ביותר, אין כאן שום סכנה של פיקוח נפש, ובאופן כזה אין לברך הגומל.

כביש שבדרך כלל עמוס

כך למשל בכביש בגין בירושלים, בדרך כלל התנועה שם תקועה ועומדת, ולא שייך להגיע שם למהירות גבוהה. אולם אם המציאות מאפשרת לנסוע שם במהירות של מאה קמ"ש ללא הפרעה, ואדם נוסע שם ברצף שיעור של פרסה, אזי המקום מקבל דין של מחוץ לעיר ומברכים עליו. הוא הדין אם אדם עומד בשולי כביש כזה במשך שבעים ושתיים דקות, שהן שיעור זמן של פרסה, והמכוניות חולפות על פניו במהירות עצומה של מאה קמ"ש, הרי זה נחשב שעמד במקום סכנה מחוץ לעיר ומברך הגומל. המהירות הזו היא ודאי סכנה, וזהו האומדן היסודי שאליו אנו מצרפים את שאר התנאים.

עבר תאונה בשהייה קצרה

נשאלה שאלה, אדם שיצא ברכבו מחוץ לעיר, ולאחר נסיעה של רבע שעה או חצי שעה בלבד, עבר תאונת דרכים קשה מאוד. בחסדי שמים הוא ניצל מן התאונה הזו ויצא ממנה ללא פגע, או רק עם שריטות קלות, אף על פי שלפי חומרת ההתרסקות היה שם מצב מובהק של פיקוח נפש. האם אדם זה צריך לברך הגומל או לא, שהרי סוף סוף הוא שהה בדרך פחות משיעור פרסה. (יש כאן כמובן נידון נוסף לגבי ברכת "שעשה לי נס במקום הזה", אך אנו שואלים כעת על ברכת הגומל עצמה).

הצד שיברך

יש צד לומר שמכיוון שביארנו בשיעור הקודם שהסכנה היא הגורם המחייב את הברכה, והנה כאן הסכנה הגיעה בפועל ותוך פחות משיעור פרסה התרחשה תאונה, ממילא הוא נפגש עם הסכנה פנים אל פנים וניצל ממנה, ועל כן עליו לברך הגומל מיד.

תנאי חז''ל נשארים

אולם התשובה היא כפי שהסברנו, עצם היציאה מחוץ לעיר מהווה כניסה למקום סכנה, גם אם לא התרחשה תאונה בפועל, שהרי הקדוש ברוך הוא מציל את האדם בכל רגע ורגע בדרכים. כדי לברך הגומל על עצם הנסיעה בדרך, לא מספיק שהאדם נמצא במקום סכנה, אלא חז"ל קבעו שנדרש שהות של שיעור זמן מסוים, שהוא שיעור מהלך פרסה, דהיינו שבעים ושתיים דקות. בזמננו שהנסיעה היא מהירה, אין אנו מודדים את המרחק, אלא את שיעור הזמן של השהות בדרך. אם הזמן הוא המדד הקובע, מה לי אם הייתה תאונה בפועל או לא הייתה תאונה. העובדה שהתרחשה תאונה תוך חצי שעה רק ממחישה ומחדדת את העובדה שהמקום הזה הוא אכן מקום סכנה, כפי שאמרנו בתחילה, אך אין בכך כדי לבטל את התנאי ההלכתי של חז"ל שדרשו שהות של שיעור זמן שלם כדי להתחייב בברכת הגומל.

אינו חייב בברכה

אם כן, מצד דין הולכי דרכים הוא אינו יכול לברך, מכיוון שלא שהה בדרך את הזמן הנדרש. ואם תרצה לחייב אותו לברך הגומל על עצם ההצלה מן התאונה והנס שנעשה לו, הרי שבכך אנו חוזרים לנידון אחר האם מברכים הגומל על כל נס והצלה מסכנה, או שמא מברכים אך ורק על ארבעת הדברים המפורשים שתיקנו חז"ל. לפי צד זה, אדם שעבר תאונה קשה והרכב שלו התרסק לחלוטין אפילו בתוך העיר ממש, והיה שם חשש מוחשי של פיקוח נפש והוא ניצל, יצטרך לברך הגומל.

מחלוקת הפוסקים

בדבר זה ישנה מחלוקת גדולה מאוד בין הפוסקים על אילו נסים מברכים. אך דעת מרן השולחן ערוך היא שמברכים הגומל אך ורק על ארבעת המקרים המנויים בגמרא ולא מעבר לכך. בעזרת השם נרחיב בשיטה זו וטעמיה בהמשך השיעורים, ונראה כיצד לפסוק למעשה במקרים אלו, אך הכלל הוא שאין להוסיף ברכות על דעתנו מעבר למה שקבעו חז"ל.

זמן תפילת הדרך

לאחר שביארנו את דין ברכת הגומל מחוץ לעיר, נבוא לעסוק במצווה הקודמת לה, והיא תפילת הדרך. מתי בדיוק יש לומר את תפילת הדרך. מרן השולחן ערוך (בסימן ק"י סעיף ז') פוסק בזו הלשון: "אומר אותה אחר שיחזיק בדרך, ואין אומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה, ופחות מפרסה לא יחתום בברוך". השולחן ערוך נוקט בלשון "אחר שיחזיק בדרך". מדברי הראשונים נראה שהכוונה היא לרגע שבו האדם יצא בפועל מתחום העיר. אבל כל עוד הוא נמצא בביתו או ברחובות העיר, אינו נחשב כמי שהחזיק בדרך, ורק עם היציאה אל מחוץ לעיר הוא יכול להתפלל תפילה זו. כן מתבאר בשלון הרבינו יונה (שם) והמאירי ועוד, שכולם כתבו שמברך משהחזיק בדרך, ומשמע שכבר יצא לדרך.

מנהג המהר''ם מרוטנבורג

לכאורה, יש מי שרצה להביא ראיה הפוכה ממנהגו של המהר"ם מרוטנבורג המובא בטור. אומר הטור שהמהר"ם מרוטנבורג, כשהיה יוצא לדרך בבוקר, היה אומר תפילת הדרך מיד לאחר ברכת "יהי רצון" החותמת את ברכות השחר, וזאת כדי להסמיך אותה לברכת הגומל חסדים לעמו ישראל, ובכך להרוויח שתהיה תפילת הדרך ברכה הסמוכה לחברתה ואינה פותחת בברוך. מכאן הביאו ראיה שאפשר לומר את תפילת הדרך עוד בבית הכנסת או בבית במהלך ברכות השחר, עוד לפני היציאה לדרך בפועל.

מנהג נפוץ

מנהג זה נפוץ אצל אנשים רבים, כפי שהביא בשו"ת באר שבע (סימן מה), שרבים נוהגים ביום צאתם לדרך להקדים ולומר תפילת הדרך בבוקר בביתם או בבית הכנסת כדי להסמיכה לברכות השחר כמנהג המהר"ם, אף על פי שתוכניתם היא לצאת לדרך רק לאחר סיום כל התפילה, דהיינו כעבור שעה או יותר. נמצא שהם אומרים את התפילה גם כשהם רחוקים מאוד מזמן היציאה, וגם כשהם נמצאים בעיצומו של היישוב בתוך בית הכנסת.

טעות בהבנת דברי הטור

אולם בשו"ת באר שבע יוצא נגד מנהג זה ומסביר שמקורו בטעות בהבנת דברי הטור. האנשים הללו בדמיונם קשרו את המילה "בבוקר" לביטוי "היה אומרה", כאילו המהר"ם היה אומר את התפילה בבית הכנסת בבוקר בכל מקרה. אך האמת היא שהמילה "בבוקר" קשורה לביטוי "כשהיה יוצא לדרך". בשו"ת באר שבע מבאר שטעות גמורה בידם, שכן המהר"ם נהג כך רק במקרה מיוחד שבו היה יוצא לדרך השכם בבוקר עוד לפני שהתפלל, וכיוון שהיה צריך לברך את ברכות השחר על הדרך, ניצל את ההזדמנות להסמיך את תפילת הדרך לברכת הגומל חסדים. הוא לא אמר זאת מעולם כשהוא יושב בביתו או בבית הכנסת ועתיד לצאת רק כעבור זמן. תפילה צריכה להיות עובר לעשייתן, קרוב ככל הניתן לעשיית המעשה, ומי שאומר זאת שעה לפני היציאה ובתוך העיר, אין זה נחשב שהחזיק בדרך כלל. המהר"ם פשוט המתין עם ברכות השחר שלו עד שיצא אל מחוץ לעיר, ושם בירך את כולן יחד כדי להרוויח את הסמיכות.

ברכה ביציאה מן העיר

לפיכך, ברור שמצד הדין יש לומר את התפילה רק עם היציאה מהעיר, כפי שכתבו גם רבינו יונה, המאירי והרא''ש. ברכה צריכה להיות סמוכה לעניין שלה, והעניין כאן הוא היציאה אל הסכנה.

יש פוסקים שחולקים

אמנם, הדבר אינו מוסכם לחלוטין. בספר אליה רבה (סימן ק''י סקי''ד), וכן בברכי יוסף לחיד"א (סק''י סק''י), הביאו בשם העטרת זקנים ועוד פוסקים, שהמושג "החזיק בדרך" אינו מחייב יציאה גמורה מן העיר בפועל. לפי שיטתם, ברגע שאדם גמר בדעתו לצאת ועשה מעשים המוכיחים זאת, כגון שהתארגן, ארז חפצים ואף נכנס לרכבו, הוא כבר נחשב כמי שהחזיק בדרך. החיד"א פוסק שאפשר לברך את תפילת הדרך עוד בתוך העיר, ובלבד שההכנות לנסוע כבר הושלמו והיציאה ברורה ומיידית. להלכה, לכתחילה ודאי נכון וראוי להמתין עד ליציאה מתחום העיר, אך מי שבירך קודם לכן כשהוא מוכן ליציאה, יש לו על מה לסמוך.

אימתי יברך

בימינו מתעוררת בעיה מעשית קשה בעניין זה עבור הנהגים. כידוע, בשעה שאדם מברך ברכה או מתפלל, אסור לו להתעסק בשום דבר אחר, ועליו להיות מרוכז כולו בדיבורו בפני בורא עולם, בין אם זו ברכת העץ ובין אם זו תפילת הדרך. נהג המצוי בנסיעה בכביש מהיר מרוכז כולו בנהיגה ובתנאי הדרך, ואם כן, כיצד יוכל לומר תפילת הדרך בכוונה הראויה בלי שיהיה זה בגדר עיסוק בדבר אחר.

יעצור את רכבו בצד

הפתרון הפשוט הוא שאדם יצא מתחום העיר, יעצור את רכבו בצד הדרך במקום בטוח, יאמר את תפילת הדרך בכוונה ולאחר מכן ימשיך בנסיעתו. אלא שבימינו עצירה בשולי כביש מהיר היא כשלעצמה סכנת נפשות גדולה, והחזרה מהשול אל נתיב הנסיעה המהירה כרוכה בסיכון משמעותי, כך שפתרון זה אינו תמיד מומלץ.

כשיש אדם נוסף ברכב

אם האדם אינו נוסע לבדו אלא יש עמו נוסע נוסף ברכב, הפתרון הפשוט ביותר הוא שהנוסע יברך את תפילת הדרך בקול רם, והנהג ישמע ויכוון לצאת ידי חובה, משום ששומע כעונה. באופן זה הנהג אינו צריך להסיט את ריכוזו מהכביש לצורך הברכה.

נסיעה במקום שקט

במקרים שבהם הנהג נוסע לבדו ואין לו אפשרות לעצור בצד בבטחה, אם מדובר בכביש פתוח וריק ללא תנועה רבה, שבו הנהיגה היא חלקה ואינה דורשת עקיפות, האטות או תמרונים מורכבים, הוא יכול לנסוע מעט יותר לאט ולומר את התפילה תוך כדי נסיעה.

נסיעה בכביש עמוס

אך במקום שבו הכביש עמוס ומורכב, והנהיגה דורשת ערנות מתמדת לעקיפות ופניות ימינה ושמאלה, אין לנהג שום אפשרות לברך תוך כדי נסיעה. במצב כזה אין ברירה אלא לסמוך על שיטת החיד"א, האליה רבה והעטרת זקנים, ולומר את תפילת הדרך עוד בבית או ברכב לפני היציאה לדרך, מיד עם תום ההכנות לנסיעה. בשעת הדחק זו, עדיף להקדים את התפילה ולסמוך על שיטות אלו, מאשר לומר אותה בדרך מתוך היסח הדעת וחוסר ריכוז.

ברכת שהכל סמוך לתפילת הדרך

כדי להרוויח את מעלת ברכה הפותחת בברוך, ישנם הנוהגים לברך "שהכול נהיה בדברו" על כוס מים או מאכל כלשהו, ומיד לאחר מכן אומרים את תפילת הדרך. בדרך זו הם מרוויחים שתפילת הדרך תהיה סמוכה לברכה שלפניה ולכן לא צריכה לפתוח בברוך, בדומה למנהגו של המהר"ם מרוטנבורג שהסמיך אותה לברכות השחר, אלא שכאן עושים זאת בכל שעות היום. מכל מקום, פתרון זה אינו חובה אלא הידור למי שרוצה לחוש לכתחילה לעניין הסמיכות. כדי שגם תפילת הדרך תחשב לפותחת בברוך.

נסיעה עם הרבה פקקים

בשבוע שעבר ראינו שאם אדם נוסע למשל נסיעה ארוכה מאוד, אך כל הדרך פקוקה ועומדת, באופן שלא הייתה לו אפילו חצי שעה או שיעור של שבעים ושתיים דקות שבהן יכול היה ליסוע במהירות גבוהה של מחוץ לעיר, הדין הוא שאינו מברך לא תפילת הדרך ולא הגומל. המהירות היא היא גורם הסכנה בימינו, ומכיוון שלא נסע במהירות, לא נפגש עם הסכנה הזו וממילא אין לו על מה לברך.

הולכים אחר הרוב

לכאורה יש לחוש שלא לברך תפילת הדרך, שמא הדרך תהיה פקוקה ולא יהיה שיעור זמן של שבעים ושתים דקות במקום שנוסעים מהר. התשובה היא שאין אנו חוששים לכך, משום שפקקי תנועה בלתי צפויים המונעים לחלוטין נסיעה מהירה לאורך דרך ארוכה אינם דבר שכיח, ובהלכה הולכים אחר הרוב ואחר השכיחות. אם אדם יודע מראש ובאופן ודאי שהדרך פקוקה לגמרי, למשל כשהוא נוסע בשעות העומס הקבועות ויודע שתמיד יש שם פקק כבד, הרי שהדבר הפך אצלו לשכיח, ובמקרה כזה ודאי שלא יברך תפילת הדרך בשם ומלכות, שהרי ברור לו שלא יגיע למהירות של מקום סכנה.

בימינו העומס ידוע מראש

בימינו האדם יכול לדעת מראש ובדייקנות רבה את מצב התנועה בדרך. לכן, אם הוא רואה שהדרך פנויה ויש לו שיעור נסיעה מהירה של פרסה, יברך. והעצה הטובה ביותר לנהג שרוצה לברך בבטחה, היא לעצור לרגע בתחנת הדלק הראשונה שבתחילת הדרך, שם העצירה בטוחה לחלוטין ומותרת, ושם יאמר את תפילת הדרך בכוונה וימשיך בנסיעתו.

עוצר ללינה בעיר

מכאן נבוא לנידון אחר בהלכות ברכת הגומל. אדם שיצא לדרך ארוכה ויש לו יעד סופי מרוחק, אך בדרכו הוא עובר מעיר לעיר, ועוצר למנוחה או ללינת לילה בכמה עיירות בדרך לפני שהוא ממשיך למחרת אל היעד שלו. כיום הדבר פחות מצוי בארץ משום שהמרחקים קצרים והנסיעות מהירות, אך הוא שכיח מאוד בנסיעות בחוץ לארץ, וגם בארץ, לאדם שנוסע בנחת ועוצר בדרכו. השאלה היא, האם בכל עיר ועיר שבה הוא עוצר למנוחה במהלך הדרך, עליו לברך הגומל על החלק שעבר, או שמא עליו להמתין עד שיגיע למחוז חפצו הסופי ורק שם יברך.

צדדי הספק

מצד אחד, יש סברא פשוטה לומר שכל עוד האדם לא הגיע אל היעד הסופי שלו, הוא עדיין מוגדר כנמצא בעיצומו של התהליך ועדיין מוגדר כ"הולך דרך", ולכן אין לו לברך עד שיסיים את כל הדרך. מצד שני, הרי כשהוא נכנס לעיר ללון בה, הוא יצא באופן זמני ממקום הסכנה של מחוץ לעיר ונמצא כעת במקום מבטחים, והקדוש ברוך הוא כבר גמל עמו חסד והציל אותו מהדרך שעבר, ואם כן, מדוע שלא יודה ויברך מיד.

דיוק בלשון רש''י

בסוגיה זו יש לדייק בלשונו של רש"י במסכת ברכות (נד:). רש"י כותב שארבעה צריכים להודות: "כשיוצאין מהסכנה". לכאורה, דברי רש"י תמוהים, מה בא להוסיף במילים אלו, הרי הדבר פשוט וברור שאדם שנמצא עדיין בעיצומה של הסכנה אינו יכול לברך הגומל, שהרי הברכה היא לשון עבר, על החסד שכבר נגמר וההצלה שהושלמה.

יוצא מהסכנה לפי שעה

אלא נראה שרש"י בא לחדש בדיוק את היסוד של השאלה שלנו. רש"י בא לומר שרק כאשר האדם יצא מהסכנה לגמרי ובאופן מוחלט, אז הוא מברך הגומל. אבל אדם שיצא מהסכנה רק לפי שעה, כגון יורדי הים שעלו לרגע אל החוף אך דעתם להמשיך מיד באונייה ליעד אחר, או הולך דרכים שנכנס לעיר לנוח ועתיד להמשיך בדרכו למחרת, מאחר שלא הגיע ליעדו הסופי והוא עדיין מוגדר כחלק מתהליך הנסיעה, אין זו הגדרה של "יצא מהסכנה" שעליה דיבר רש"י.

לכאורה ראיה מרש''י

מדברי רש"י הללו יש לנו לכאורה ראיה שבכל מקרה של ספק כזה, שבו האדם עדיין לא הגיע אל תחנתו הסופית ועודנו אוחז באמצע הדרך, אינו מברך הגומל בתחנות הביניים, אלא עליו להמתין עד שיגיע ליעדו ויצא מכלל סכנת הדרך לחלוטין, ורק אז יברך ברכה אחת על הכל.

הפוסקים דחו את הראיה

אולם יד הדוחה נטויה, ויש מן הפוסקים שדחו ראיה זו ופירשו את דברי רש"י באופן אחר לגמרי. כדי להבין זאת, נקדים את מה שביארנו בתחילת הסוגיה לגבי שיטת הראב"ד. הראב"ד סובר שאין מברכים הגומל על עצם השהות במקום הראוי לסכנה, אלא רק במקרה שבו האדם נפגש עם סכנה מוחשית וממשית בפועל. לשיטתו, יורדי הים מברכים רק אם עמד עליהם נחשול ונתקלו בסערה חזקה בים, כדברי הכתוב "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם", והולכי מדברות מברכים רק אם תעו בדרך וניצלו, אך העובר במדבר או בים ללא שום אירוע חריג, אינו מברך כלל.

מברך כשיוצא לגמרי מסכנה

לפי זה, ייתכן שגם רש"י סובר כשיטה זו, וכוונתו במילים "שיצא מהסכנה" היא למקרה ספציפי שבו הגיעה לאדם סכנה ממשית בתוך הדרך, כגון סערה גדולה בים או תעייה במדבר, ולאחר מכן שככה הסערה והים נרגע. במצב כזה, הייתה הוה אמינא שהאדם יברך מיד כשהגלים ירדו והוא עדיין על האונייה בעיצומו של הים, קמשמע לן רש"י שאין לו לברך עד שיצא לגמרי מאותו חבל ארץ מסוכן ויגיע אל חוף המבטחים והיישוב.

פסק החיד''א

להלכה נראה שהחיד''א בברכי יוסף סימן ק''י (סק''ג) פסק להחמיר דרק כשהגיע למחוז חפצו יש לו לברך הגומל, אבל כל זמן שעובר מעיר לעיר עד שיגיע למחוז חפצו אין לו לברך.

תלוי בהיסח הדעת

והסברא בזה דהכל תלוי בדעתו של האדם, מי שעובר מעיר לעיר עד שיגיע למחוז חפצו הרי שבדעתו הוא עדיין נקרא בדרך שהרי לא הגיע ליעדו. אך כשהגיע ליעדו הגם שישאר שם רק איזה ימים ויחזור, סוף סוף כעת היסח דעתו מן הדרך, עד לזמן שובו ולכן יברך הגומל לכשהגיע וכשיחזור יברך שוב הגומל.

תחנה זמנית או תחנת יעד

זה ברור שיש חילוק בין מי שנוסע מעיר לעיר ורק עובר בהן כתחנות מעבר זמניות בדרך אל היעד, לבין מי שהגיע אל היעד עצמו ושוהה שם. ולכן אם אדם נוסע לצורך מגבית או לכל עניין אחר לעיר מסוימת בארץ או בחוץ לארץ, ומתכוון לשהות שם שבוע ימים ואז לחזור לביתו. ברור לכולי עלמא שמיד עם הגעתו לשם עליו לברך הגומל. אף על פי שביתו הקבוע הוא בארץ והשהות שלו שם היא ארעית, אין הוא נחשב עוד כמי שנמצא "בדרך". הדרך שלו הסתיימה ברגע שהוא הגיע אל היעד, ועל כן הוא מברך מיד, ואינו ממתין עד שיחזור לביתו. הדבר נכון גם אם הוא שוהה ביעד יומיים או אפילו יום אחד בלבד, שכן מבחינת הרגשתו הפנימית הנסיעה שלו הושלמה. וכן העיד המאמ''ר (סימן רי''ט סק''א) שכן המנהג.

יוצא לנופש

ולפי זה אדם שיוצא עם משפחתו לנסיעה ארוכה לצפון או לדרום כדי לשהות שם כמה ימים, מברך הגומל מיד עם הגעתו למקום הנופש. ואל יאמר אדם, הרי עליי לחזור לביתי בעוד כמה ימים ולכן אמתין עם הברכה עד שאשוב לביתי, אלא כיוון שהגיע אל היעד שלו והסיח דעתו מן הנסיעה, פקע ממנו שם "הולך דרך", ועליו להודות לקדוש ברוך הוא ולברך הגומל מיד.

הצימר הופך לביתו

ולפי זה יוצא שכאשר אדם יוצא לנופש, שוכר צימר בצפון ומגיע אל היעד שלו. ברגע שהגיע לשם, הצימר הופך להיות ביתו לעת עתה למשך שלושת או ארבעת הימים הקרובים, ועל נסיעה זו הוא מברך הגומל כפי שביארנו.

יוצא לטייל וחוזר לצימר

כאשר במהלך ימי הנופש הוא יוצא מאותו צימר לטיולים, לביקורים או למסלולים שונים בסביבה, וחוזר אליו בסוף היום. מכיוון שהצימר מוגדר כעת כביתו, הרי שבכל פעם שהוא יוצא ממנו לטיול מחוץ לעיר, הוא מתחיל למעשה דרך חדשה. לפיכך, אם מסלול הטיול או הנסיעה שלו אורכים שיעור של פרסה, דהיינו שבעים ושתיים דקות של נסיעה מהירה מחוץ לעיר, הוא יתחייב שוב בתפילת הדרך ביציאתו, ושוב בברכת הגומל בשובו. המקום שבו הוא שוכן משמש כנקודת מוצא חדשה לכל דבר ועניין.

הולך וחוזר באותו יום

כאשר אדם הולך וחוזר באותו היום, ושוהה ביעד שלו מספר שעות ללא לינת לילה, הדבר נחשב להליכה אחת רצופה. שהות של מספר שעות במקום עבודה או בטיול בנחל, כשהאדם יודע שבדעתו לשוב לביתו בקרוב, אינה מפקיעה ממנו את התחושה שהוא נמצא בעיצומו של יום נסיעות. הוא לא הסיח את דעתו מן הדרך באופן מוחלט, ולכן כל היום הזה נחשב לנסיעה אחת, והוא יברך הגומל רק פעם אחת בסוף היום, כשישוב לביתו.

הלינה מגדירה את הרצף

להלכה, הלינה היא שמורה על קביעות מסוימת ומפסיקה את רצף הנסיעה הקודמת. לינת יום או מנוחה קלה של כמה שעות אינן נחשבות להפסק, אך ברגע שאדם לן בלילה במקום יישוב, הוא הפסיק את דין הדרך הקודמת, ולמחרת כשימשיך בנסיעתו ייחשב הדבר לנסיעה חדשה לגמרי.

יציאה מן הסכנה

אדם הנוסע ממקום למקום, אך בכל לילה מגיע לעיר מסוימת, ישן שם בבית מלון, באכסניה או בישיבה, הרי הוא יוצא מכלל סכנת הדרך ונכנס למקום מבטחים קבוע ומסודר. לינה כזו בעיר נחשבת להפסק גמור וליציאה מן הדרך, ולכן עליו לברך הגומל בכל תחנה ותחנה. ומדובר שבכל מקום שמגיע זהו יעדו ומשם ממשיך ליעד אחר.

לינה באהלים

בחורים הצועדים בשטח עם תרמיל על הגב, ובלילה פותחים אוהל בחניון לילה, ביער או אפילו באזור החנייה של קבר הרשב"י במירון, דינם שונה לחלוטין. אוהל בשטח הוא מקום עראי לגמרי, ואין לאדם שום תחושת קביעות או ביטחון גמור בו. הוא ישן בתוך הטבע, ואין לך דרך גדולה מזו, והוא עדיין נמצא בעיצומו של המסלול ואוחז בדרך.

רצף עצירות עראיות

ולכן עבור הולכי דרכים מעין אלו, שכל הטיול שלהם הוא רצף אחד של ארעיות בשטח, אין לברך הגומל בכל יום ויום, שכן הדרך לא תמה והסכנה לא חלפה. רק כאשר יסיימו את המסלול כולו, יצאו מן השטח וישובו חזרה לביתם הקבוע או למקום יישוב גמור, רק אז יחשבו כמי שיצאו מן הדרך לחלוטין, ויברכו ברכת הגומל אחת שתפטור את כל ימי המסלול שעברו.

מזרון בתוך צימר

אדם הישן על מזרון בתוך מבנה של בית או צימר, פשוט הדבר שהוא נחשב כמי ש"יצא מן הדרך". המבנה הקבוע מעניק הגנה ותחושת יישוב, ועל כן לינה כזו מהווה הפסק גמור ומחייבת ברכה.

מתחם האוהלים

אפילו אם מתחם האוהלים סגור ומצויד במקלחות ושירותים, כל עוד האדם ישן תחת יריעת אוהל עראית, התחושה והמציאות הן של ארעיות. הוא עדיין לא הגיע למקום קבוע, והלינה הזו נחשבת כחלק מרצף הדרך, ללא ניתוק, ולכן אינו מברך שם הגומל.

לינה בתוך רכב פרטי

תופעה מצויה, למשל בימי ההילולא של הרשב"י במירון או באירועים דומים, היא שאנשים המבקשים לחסוך בהוצאות, לנים בתוך הרכב הפרטי שלהם לאורך כמה ימים, ואוכלים במתחמי הכנסת אורחים. הרכב הפרטי, למרות היותו סגור, אינו מבנה מגורים. לינה ברכב היא לינת עראי מובהקת, והאדם מרגיש שהוא ישן בתוך הדרך ממש. כל זמן שהוא מעביר את לילותיו ברכב, הוא נחשב כמי שלא יצא מן הדרך, והוא מוגדר "הולך דרכים" שאינו מברך הגומל עד שישוב לביתו הקבוע או יגיע לצימר או בית מלון ממש.

קרוואנים ומשאיות מגורים

רכבים גדולים, קרוואנים או משאיות שיש בהן מתחם מגורים פנימי שלם, הכולל מיטה קבועה, מטבחון ותנאי בית ממש. תלוי הדבר. אם הרכב בתנועה, נהג אחד נוהג והשני ישן מאחור, הרי זה דומה לשינה באונייה או ברכבת. האדם נמצא בתנועה ובתוך מקום סכנה כל הזמן, ועל כן אין כאן שום הפסק והוא עדיין אוחז בדרך.

חניית הקראוון בצד הדרך

אבל אם החנו את הקרוואן או משאית המגורים בצד, ורכב המגורים עומד על עומדו לצורך שינת הלילה, הרי שהחלל הפנימי שלו נראה ומרגיש כמו בית לכל דבר. במצב כזה, המקום ראוי לשינה ומשרה תחושת מוגנות והיסח דעת מהנסיעה. לינה כזו דינה כדין לינה בצימר, והיא נחשבת ליציאה מן הדרך ויוצרת הפסק שמחייב ברכה מחדש למחרת.

לסיכום

לסיכום, מיטה מתקפלת או מזרון ברחוב או באוהל, המיקום הוא הדרך, ולכן מוגדר עדיין בדרך. אבל מזרון בתוך בית או מבנה קבוע, או חניה בקרוואן המיועד למגורים, המיקום הוא בית, ולכן יצא מן הדרך. כל מה שהוא עראי בשטח משאיר את האדם בכלל "הולכי דרכים" ומברך פעם אחת בסוף, וכל מה שהוא קבע ויישוב, יוצר נתק והיסח דעת ומצריך ברכה.

אוניה עם חדר שינה

באונייה, יש לאדם חדר, מיטה מפוארת וסלון, ולכאורה יש לו שם תנאי נוחות מעולים. אך התשובה היא שאונייה דומה לקרוואן או משאית שנמצאים בנסיעה מתמדת בפועל. כל עוד האונייה מפליגה בלב ים, האדם נמצא בתוך מקום הסכנה עצמו באופן רציף, וממילא אין לו שום אפשרות לברך הגומל עד שיגיע אל חוף מבטחים ויעלה למקום יישוב.

חיילים בפעילות מבצעית ונהגים

חיילים הנמצאים בלחימה בצפון, וכובשים מקום אחר מקום בתוך לבנון. כיון שהם נמצאים בתוך מקום הסכנה עצמו לאורך כל הדרך, ישנו איום תמידי, והם עדיין לא יצאו מכלל הצרה. כל עוד הם בתוך שטח האויב וטרם חזרו למקומות בטוחים בתוך גבולות הארץ, הם נחשבים כמי שנמצאים בעיצומה של הסכנה, ואינם יכולים לברך הגומל כלל.

מוביל אנשים ממקום סכנה

דין דומה קיים לגבי נהגי רכב האמונים על פינוי או הובלת אנשים ממקום סכנה. האנשים שהגיעו אל היעד הבטוח ותחנתם הסתיימה – מברכים הגומל מיד. אך הנהג עצמו, שיודע שיש לו עוד נסיעות רבות לבצע בהמשך ועדיין לא סיים את עבודתו, אינו מברך הגומל עד שישלים את כל סבב נסיעותיו וישוב לביתו או לנקודת הקביעות שלו.

סיכום להלכה למעשה

אדם הנוסע לצפון או לכל מקום אחר בארץ למשך כמה ימים, מברך הגומל מיד עם הגעתו ליעדו (כגון לצימר או למלון), משום שבאותה שהות הוא הסיח דעתו מן הדרך והגיע אל מחוז חפצו. כאשר הוא מסיים את ימי הנופש וחוזר לביתו, עליו לברך הגומל פעם שנייה על נסיעת החזור.

שתי ברכות נפרדות

אין קשר בין שתי הברכות, ואין האדם צריך להמתין עד שישוב לביתו הקבוע כדי להודות על ההצלה של נסיעת ההלוך. עצם השהייה והיסח הדעת ביעד מחלקים את הנסיעה לשתי דרכים נפרדות, ומחייבים פעמיים ברכת הגומל בברכה ובשמחה.

שיעור הבא

בעזרת השם, בשבוע הבא נמשיך לעניין הבא מתוך ארבעה הצריכים להודות, ונדבר על דין חבוש בבית האסורים – מתי הוא מברך ומתי אינו מברך, ובכך נשלים את הסוגיה.

להורדת העלונים 'הלכה שבועית' לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל[email protected]