הלכה שבועית: נתחייב פעמיים הגומל – כיצד ינהג בברכות

נתחייב פעמיים הגומל – כיצד ינהג בברכות

דין ריבוי חיובים בברכת הגומל

לאחר שביארנו בשיעורים הקודמים את דיני ארבעת המחויבים להודות – חולה שנתרפא, חבוש שיצא מבית האסורים, הולכי דרכים ויורדי הים – יש לדון כעת באדם שנתחייב שני חיובים נפרדים של ברכת הגומל.

שני סוגי חיובים שונים

כגון אדם שהפליג בספינה בים, ולאחר מכן נסע ביבשה בדרך ארוכה שיש בה שיעור מהלך פרסה (כגון שנסע לצפון, לעיר טבריה) וחזר לביתו לשלום. אדם זה התחייב בברכת הגומל משני טעמים שונים: פעם אחת מדין "יורדי הים באוניות", ופעם שנייה מדין "הולכי דרכים".

שני חיובים מאותו הסוג

עוד יש לדון באופן אחר. כגון אדם שנסע בדרך וחזר, ומצד הדין היה עליו לברך מיד עם הגעתו למחוז חפצו. כפי שביארנו בעבר, אדם הנוסע ליעד מרוחק (למשל, לתקופת 'בין הזמנים' בצפון) ושוהה שם מספר ימים, הרי הוא מסיח דעתו מן הדרך, וברגע שהגיע למחוז חפצו חל עליו חיוב לברך הגומל. כאשר הוא שב לביתו, הוא מתחייב בברכה פעם נוספת על נסיעת החזור. אולם, אם מסיבה כלשהי – בין מחמת שטעו בהלכה ובין מחמת שלא היה לו מניין – הוא לא בירך הגומל בהגיעו לצפון, וכעת הוא כבר חזר לביתו, נמצאו לפניו שני חיובים נפרדים על שתי הנסיעות. 

הגומל פעמיים

והשאלה הנשאלת בשני המקרים הללו היא: האם ברכת הגומל אחת יכולה לפטור את שני החיובים יחד, או שמא עליו לברך פעמיים.

חיוב כפול בתפילה

אדם ששכח או נאנס ולא התפלל תפילת שחרית, נפסק להלכה שבתפילת מנחה עליו להתפלל פעמיים שמונה עשרה (וכן אם הפסיד מנחה מתפלל ערבית שתיים, ואם הפסיד ערבית מתפלל שחרית שתיים). לכאורה, יכול היה לומר תפילה אחת שתעלה לו לשניהם, שהרי נוסח התפילה אותו דבר בדיוק. אולם ההלכה מחייבת אותו להתפלל פעמיים – התפילה הראשונה לשם חובה, והשנייה לשם תשלומים. מכאן אנו רואים שישנו סוג של חיוב על אותו דבר פעמיים בזה אחר זה, ונוסח אחד אינו פוטר חובה כפולה.

ברכה אחת לשני חיובים

מאידך גיסא, מצינו דין אחר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קע"ט סעיף א') לגבי ברכה אחרונה. כותב השולחן ערוך שאדם שגמר סעודתו ונטל ידיו למים אחרונים, או שאמר "הב לן ונבריך", הרי זה נחשב היסח הדעת, ומאותו רגע נאסר עליו לאכול או לשתות עד שיברך ברכת המזון. 

ברכה אחרונה אחת

אם עבר ואכל או שתה לאחר היסח הדעת זה, קודם שבירך ברכת המזון – דינו שעליו לחזור ולברך ברכה ראשונה על מה שאכל כעת. אולם, מה יהא הדין לגבי הברכה האחרונה על אכילה שנייה זו. כאן אין הוא צריך לברך ברכה אחרונה נוספת, אלא ברכת המזון שהוא מברך לבסוף, עולה ומביאה פטור לשתי האכילות גם יחד. נמצאנו למדים שישנו חילוק בין גדרי החיובים, ויש לדון האם ברכת הגומל דמיא לדין תפילה או לדין ברכה אחרונה.

דין השמש בברכות

יסוד זה מצינו גם בדברי השולחן ערוך (אורח חיים סימן קס"ט, סעיף ג') לגבי דין שמש. פוסק השולחן ערוך כי השמש מברך "בורא פרי הגפן" על כל כוס וכוס שנותנים לו, כאשר הוא בגדר "נמלך".

ביאור בשמש של זמנם

בעניין זה יש להבין את המציאות בזמנם. שלא כמו בימינו, בזמניהם נהגו בשמש דרך ארץ מרובה, ובשעה שהיה משמש את המסובים, היה אסור לו לאכול משל עצמו, אלא אם כן נתנו לו בעלי הבית או אחד המסובים ממה שיש לפניהם. ואף הם לא היו נותנים לו אלא אם כן ידעו בבירור שיש די והותר לבעל הבית. ומאחר שהשמש אינו יודע אם יתנו לו עוד, הרי שבכל פעם שנותנים לו כוס יין או חתיכת בשר, נחשב הדבר אצלו כהיסח דעת גמור, שמא לא יתנו לו שוב. 

ברכה ראשונה אינה כברכה אחרונה

משום כך, על כל אכילה ואכילה ועל כל שתייה ושתייה הוא מחויב בברכה ראשונה מחדש, מפני ההיסח דעת. ומכל מקום פוסק השולחן ערוך, שברכה אחרונה אינו מברך אלא לבסוף, פעם אחת על הכל. 

יש שני סוגי ברכות בתורה

ויש להתבונן בזה, מהו הטעם שברכה ראשונה מברך על כל פעם ופעם, ואילו ברכה אחרונה אינו מברך אלא בסוף, הרי כבר אכל פעם אחת ונתחייב בברכה אחרונה. מכאן מוכח שישנם שני סוגים של חיובי ברכות. יש שבכל פעם נתחייב בברכה מחדש, ויש שהברכה האחת עולה ועושה את פעולתה על הכל. 

ברכת אשר יצר

מכאן יש לחקור לגבי ברכות אחרות, כגון ברכת הגומל או ברכת אשר יצר, לאיזה סוג של חיוב אנו משייכים אותן. האם הן דומות לגדר של תפילה, שבה מצינו חיובים נפרדים על כל פעם, או שמא הן דומות לברכה אחרונה של אכילה שפוטרת את הכל בבת אחת.

פסק השולחן ערוך

והנה, לגבי ברכת אשר יצר מצינו מפורש בדברי השולחן ערוך (סימן ז', סעיף ג') שפסק: "הטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים, ואחר כך נמלך והטיל פעם אחרת, צריך לברך שתי פעמים אשר יצר". הרי לנו מקור מפורש שיש לברך כמה פעמים בזה אחר זה.

דעת האשכול

ובאמת, הראשון שדן בשאלה זו ועורר את היסוד הוא ספר האשכול, שהובאו דבריו בסימן מ"ו, שנשאל לגבי אדם שהטיל מים והסיח דעתו, דהיינו שסיים בידיעה שאין לו עוד צורך, ולאחר מכן נמלך והוצרך שוב, האם צריך לברך שתי פעמים ברכת אשר יצר. והשיב על כך רבנו אברהם בר יצחק אב בית דין (בעל ספר האשכול, ונודע בכינוי הראב"ד, אך אין זה הראב"ד המשיג על הרמב"ם): "איני יודע במה יפטר בברכה אחת, שהרי קודם שנמלך פעם שנייה, נתחייב ברכת חללים". ופסק הלכה למעשה: "הפסק כך הוא נראה בעיניי, שחייב לברך שתי פעמים ברכת חללים".

אל תתמה

והוסיף ספר האשכול לבאר, שאם יקשה השואל כיצד יברך אדם ברכה אחת שתי פעמים בבת אחת, והרי הדבר נראה כ"חוכא ואיטלולא", על כך השיב לו שראיית השואל ישרה בעיניו, שהרי מצינו דוגמה לדבר בדין תפילה, שאדם שטעה ולא התפלל שחרית, מתפלל במנחה שתי תפילות. ומכאן יש ראיה ברורה שאל לו לאדם לתמוה על כך שחוזר ומברך אותה ברכה פעמיים זו אחר זו, שהרי מצינו כגון זה בגדרי ההלכה.

דעת הראשונים

וכן פסק גם בעל ספר אורחות חיים בשם אחד הגאונים, שגם הוא הביא ראיה ליסוד זה מדין תפילה. ומצינו לבית יוסף שהביא את הדין הזה בשם מהר"י אבוהב, שכתב שצריך לנהוג באותו האופן, דהיינו לברך פעמיים "אשר יצר". ונמצא שזהו יסוד הדין שפסק השולחן ערוך, ומקורו טהור בדברי ספר האשכול, האורחות חיים ומהר"י אבוהב, שכולם שווים בסברא שצריך לברך פעמיים, והסתייעו לשם כך מדין תפילה.

קושיית הב''ח

אולם הב"ח מביא קושיה חזקה על פסק השולחן ערוך. הב"ח כותב שאין פסק זה נראה בעיניו כלל, ואף הגדיל לומר ש"הוראה זו תמוהה בעיניי". וטעמו של הב"ח הוא שדין תשלומיו בתפילה נאמר משום שהיא במקום קורבן, אבל בברכות לא מצינו כזאת, שיהיה אדם מברך פעמיים בזה אחר זה. 

המעיין בדברי האשכול

אלא שבאמת דברי הב"ח הללו תמוהים מאוד. לפי שמי שמעיין היטב בלשון ספר האשכול, יראה ברורות שספר האשכול כלל לא בנה את עיקר הדין והחיוב מדין תפילה. נשים לב ללשון ספר האשכול שהבאנו קודם לכן. הוא אומר בלשון זו: "איני יודע במה יפטר בברכה אחת, שהרי קודם שנמלך פעם שנייה, נתחייב בברכת חללים". כלומר, יסוד הדין אצלו מבוסס על סברא פשוטה של דיני חובות. הוא מקשה, כיצד יכולה ברכה אחת לפטור שני חיובים נפרדים. 

ראיה מסברא

והדבר דומה לאדם שהיה חייב לחברו הלוואה של אלף שקלים, ולאחר מכן חזר ולווה ממנו אלף שקלים נוספים. האם יעלה על הדעת שיאמר לו "אחזיר לך אלף שקלים פעם אחת והם יפטרו את שתי ההלוואות". הרי אלו שני חובות נפרדים, ועוד לפני שנוצר החיוב השני כבר חל עליו במלואו החיוב הראשון. וזוהי ראייתו הסברתית של ספר האשכול, שיש כאן חוב גמור, ואי אפשר לפטור שני חיובי ברכה במעשה אחד.

הוכיח שאינו מעשה שחוק

וכל מה שהוסיף ספר האשכול לאחר מכן, שאם יקשה אדם כיצד מברכים שתי פעמים בבת אחת והרי זה נראה כ"חוכא ואיטלולא" וכגנאי, על כך בלבד השיב שמצינו דוגמה לכך בתפילה, כדי להוכיח שחזרה על אותו נוסח אינה מעשה של שחוק. נמצא אפוא, שאין עיקר הדין תלוי בגדרי תפילה וקורבנות כפי שהבין הב"ח, אלא בסברא הפשוטה של חוב הברכה שנתחייב בו כבר בפעם הראשונה, ועל כן שפיר דמי לברך פעמיים בזה אחר זה.

ביאור סברת הט"ז

מתוך דברים אלו מצינו את סברתו של הט"ז (ס''ז סק''ב), המיישב את דברי הראשונים ומחלק בין דין ברכה אחרונה של אכילה לבין דין ברכת אשר יצר. מבאר הט"ז, שבאכילה ושתייה הדבר מסור בידו של האדם – הוא זה שבוחר אם להמשיך ולאכול או להפסיק. ומאחר שהדבר תלוי ברצונו, אנו יכולים לראות את כל האכילות המקוטעות כהמשך של מעשה אחד, ולכן ברכה אחרונה אחת בסוף פוטרת את הכל. מה שאין כן בברכת אשר יצר, שאין הדבר מסור בידו של אדם כלל וכלל. האדם עשה צרכיו ונפסקה היציאה, ואין הוא יכול לשלוט או לדעת מתי יצטרך לפעם הבאה, שהרי הכל בידי שמיים. ומאחר שכל יציאה ויציאה עומדת כעניין עצמאי לחלוטין ואין שום דרך לחברן יחד, ממילא חל חיוב ברכה נפרד על כל פעם ופעם, ואי אפשר לפטור שתי יציאות בברכה אחת.

כן הסברא בשמש

וכן הסברא נותנת בדין השמש. שהרי אם השמש היה מחליט בדעתו שלא להסיח את הדעת, ולחשוב כל העת שמא יתנו לו עוד, לא היה נחשב הדבר כהיסח הדעת. נמצא שהגורם להפסק באכילה הוא דעתו של האדם, מה שאין כן בברכת אשר יצר, ששם ההפסק הוא מציאותי וגמור מצד שמים והוא על כורחו של האדם, ולכן חל הפסק גמור.

 לכאורה יש הפסק גמור

אולם, אף שסברת הט"ז מובנת מצד עצמה, עדיין יש להקשות עליה טובא ואינה מובנת כל צרכה. שכן סוף סוף, גם אם באכילה הדבר היה בידו שלא להסיח דעתו, למעשה הרי הוא עמד והסיח דעתו, וממילא נוצר כאן הפסק גמור. ואם נוצר הפסק גמור ובירך ברכה ראשונה מחדש, כיצד אנו אומרים שזה נחשב כהמשך אחד לעניין ברכה אחרונה. מה לי אם הדבר היה בידו או לא, הרי בפועל הוא לא עשה כן והפסיק את אכילתו, ואם כן חזינן שיש כאן הפסק גמור לכל הדעות. ומשום כך קשה להבין את החילוק של הט"ז למעשה.

שיטת ספר ברכת ה'

והנה, בספר ברכת ה' (ח''ד פ''א הערה 59) מצינו ביאור אחר בעניין זה. ומחלק בין גדר החיוב של ברכה אחרונה לבין גדר החיוב של ברכת אשר יצר. שבברכה אחרונה של אכילה, אף על פי שהאדם סיים לאכול ונתחייב בברכה, מכל מקום אין עליו חיוב מן הדין לפרוע את חובו ולברך מיד באותו הרגע, אלא כל זמן שלא עבר זמן עיכול עדיין יכול הוא לברך.

ראיה מהפסק באכילה

והראיה לדבר ממה שנפסק לגבי אדם שאכל ורוצה לצאת ממקומו, שכתב הרמב"ם שאם הוא יוצא, עליו לברך ברכה אחרונה על מה שאכל, וכשיחזור יברך ברכה ראשונה על מה שיאכל. וטעם הדבר הוא משום גזירה, שמא מתוך שינוי המקום והעיסוק בדברים אחרים יסיח דעתו לגמרי וישכח לברך, או שיעבור זמן העיכול. מכאן מוכח שאם האדם נשאר לעמוד באותו המקום ולא שינה מקומו, אין שום דין המאלץ אותו לברך מיד, אלא יכול להמתין כרצונו כל עוד לא עבר זמן עיכול.

החילוק בין אכילה לאשר יצר

מתוך כך מחדש בספר 'ברכת ה'', שכיוון שבחיוב הראשון של האכילה לא היה דין לפרוע את החוב מיד, ממילא אם חזר ואכל אכילה שנייה, ברכה אחרונה אחת בסוף, עולה ומספיקה עבור שתי האכילות יחד. מה שאין כן לגבי ברכת אשר יצר, שברגע שאדם נפנה, חל עליו חיוב גמור לברך מיד באותו הרגע ללא שום דיחוי. ומאחר שכבר חל עליו חיוב מידי, כשהוא נפנה פעם שנייה נוצרו כאן שני חיובים נפרדים, ועל כן צריך לפרוע כל חוב בברכה עצמאית ואינו יכול לפוטרן בברכה אחת.

 מנין החיוב המיידי

והנה, סברא זו שכתב לגבי אכילה, שאין בה חיוב לפרוע את הברכה מיד ממש בסיום האכילה, היא אמת ונכונה לדינא. אלא שיש להקשות על עיקר דבריו, מניין לו שבאשר יצר ישנו חיוב לפרוע ולברך מיד באותו הרגע. דבר זה לא מצינו מפורש באף מקום. ואף שהברכת ה' נקט דבר זה כפשיטות, ולכן בנה עליו את החילוק, אך לא הביא לכך ראיה ברורה.

קושיית הב''ח עומדת

נמצא שכל חילוק שניסו האחרונים לומר בעניין זה הוא קשה, ומשום כך קושיית הב"ח על מרן השולחן ערוך עומדת בתוקפה, שאין להביא ראיה מתפילת תשלומין שהיא כנגד קורבנות לדין ברכות.

ההבנה בדברי הט''ז

לכן, כדי ליישב את הדברים, צריך לבוא לידי חילוק יסודי ועמוק יותר בדברי הט"ז. הט"ז אכן חילק בין "בידו" ל"אינו בידו", אלא שיש להבין את עומק כוונתו, וזהו חילוק יסודי בהבנת גדר ההפסקה שעל ידי היסח הדעת.

חיוב משמיא או מרצון האדם

כדי ליישב את קושיית האחרונים ולבאר את עומק דברי הט"ז בשיפור והסבר, יש לבוא לידי חילוק יסודי בגדר חיובי הברכות, והוא ההבדל שבין חיוב המוטל על האדם ישירות משמיא לבין חיוב שהאדם מביא על עצמו ברצונו.

יסוד החילוק

ישנם דברים שחייבו את האדם עליהם משמיא, וכביכול נרשם על האדם חוב קבוע. ניקח כדוגמא את גדר חובת התפילה: אדם קם בבוקר ויש עליו חובה גמורה מצד תקנת חז"ל להתפלל שלוש תפילות בכל יום – שחרית, מנחה וערבית. מאחר שמדובר בחובות קבועים המוטלים עליו משמיא, אם יבוא אדם ויבקש להתפלל תפילת עמידה אחת ולפטור בה את כל שלוש התפילות יחד, הדבר נחשב כביזוי למצווה, משום שהוא עושה את חובותיו "חבילות חבילות", כאדם המבקש להשליך מעליו את עול המצוות בבת אחת, וזהו גנאי גדול שאין לעשותו.

אשר יצר אינו תלוי באדם

והנה, על פי יסוד זה נבין היטב את גדר ברכת אשר יצר. היציאה ורפואת הגוף אינן תלויות ברצונו של האדם אלא הן גזירת שמיים, ועל כל פעם ופעם שהקדוש ברוך הוא פותח לו נקביו ועושה עמו נס, חל עליו חוב גמור משמיא לעמוד ולהודות. הקדוש ברוך הוא כביכול מבקש לשמוע מן האדם הודאה נפרדת על כל חסד וחסד בפני עצמו. ומאחר שמדובר בחוב המוטל עליו ישירות מלמעלה, אם ימתין האדם ויבקש לברך ברכת אשר יצר אחת ולפטור בה שתי יציאות נפרדות, הרי הוא עושה את חובותיו "חבילות חבילות", ויש בזה משום גנאי, שכן הוא מנסה להיפטר בפעם אחת מחובות נפרדים שחייבו אותו משמיא. לכן מובן מדוע פסקו הראשונים ומרן השולחן ערוך שיש לברך פעמיים בזה אחר זה.

אכילה תלויה באדם

מה שאין כן בעולם האכילה והסעודה. מי גזר על האדם כמה פעמים עליו לאכול היום. והאם ישנו חיוב מצד חז"ל שיאכל דווקא בהפסקות ובקיטועים. הרי הדבר מסור כולו לרצונו של האדם – אם ירצה יאכל פעם אחת ביום, ואם ירצה יתענה ולא יאכל כלל, ואין עליו שום אשמה בשמיים על שלא הביא את עצמו לידי ברכה.

אין שייכות גנאי

נמצא, שחובת ברכה אחרונה באכילה אינה חוב קבוע המוטל על האדם מצד עצמו, אלא הוא חוב שהאדם הביא על עצמו ברצונו, מכוח מה שאכל ("ואכלת ושבעת וברכת"). ובדבר שהאדם מביא על עצמו, אין שום גנאי אם הוא פוטר שתי אכילות נפרדות בברכה אחת לבסוף, שהרי אין כאן חובה קבועה מצד חז"ל לעשות חיובי ברכות מרובים. משום כך באכילה ושתייה – ובכלל זה דין השמש – ברכה אחת לבסוף עולה לכל הפעמים, ואילו בברכת אשר יצר חל כפל ברכות על כל פעם ופעם.

ביאור בדברי ספר האשכול

על פי היסוד שנתבאר, נבין כפתור ופרח את דברי הראב"ד בספר האשכול שהבאנו בתחילת השיעור. וזה לשונו, "איני יודע במה יפטר בברכה אחת, שהרי קודם שנמלך פעם שנייה נתחייב בברכת חללים". כעת מובן היטב מדוע נקט בלשון כה חריפה של "איני יודע במה יפטר". ספר האשכול מקשה מסברא פשוטה של דיני חובות המוטלים על האדם בעל כורחו משמיא: כאשר יש לאדם חוב גמור, כיצד יעלה על הדעת שמעשה אחד יפטור שני חיובי הודאה נפרדים. וכפי שביארנו, הדבר דומה לאדם שהתחייב לחברו באלף שקלים, ולאחר מכן התחייב באלף שקלים נוספים, שוודאי אינו יכול לפטור את חובו של אלפיים שקלים בתשלום של אלף שקלים בלבד. היות וחז"ל הטילו על האדם חוב הודאה על הנס שנעשה עמו משמיא, ואין הדבר מסור לבחירתו, פשוט וברור שאינו יכול להיפטר בברכה אחת, ואין הדין נובע מגדרי תשלומים של תפילה, אלא תפילה הובאה רק כדוגמה בעלמא כדי שלא יהיה המראה נראה בעיניו תמוה.

הגומל שווה לאשר יצר

לאור היסוד המבאר שברכת הגומל שווה בעיקרה לברכת אשר יצר – כיוון ששתיהן הודאה על הצלה ונס הבאים מידי שמיים – נמצא שלפי דעת מרן השולחן ערוך, אדם שהיו לו כמה הצלות נפרדות (כגון שהלך בדרך ושוב הלך בדרך, או שניצל גם בדרך וגם בים), חל עליו חוב גמור לברך "הגומל" על כל פעם ופעם, ואינו יכול לפטור את כולן בברכה אחת משום גנאי של "חבילות חבילות".

לחוש לסב''ל

אלא שכאן עומדת בפנינו בעיה. הרי הרבה מן האחרונים חלקו על מרן בדין זה, וכידוע, בכלל ברור בידינו ש"ספק ברכות להקל" ואפילו נגד מרן השולחן ערוך. אמנם החיד"א כתב שמי שרוצה לנהוג כדעת מרן הרשות בידו ואין אומרים לו סב"ל, כיוון שמרן הוא מרא דאתרא ורבו המובהק, מכל מקום מנהג העולם לחוש לסב"ל ולא לברך פעמיים. כדי לצאת ידי חובת כל השיטות – לקיים דעת מרן מחד, ולא להיכנס לחשש ברכה לבטלה לדעת חולקים מאידך – מצינו פתרונות ועצות מעשיות בדברי האחרונים:

כוונה שלילית בברכה

בשו"ת בית דוד (חאו''ח ס''ג) אומר לגבי מי שנתחייב בשתי ברכות אשר יצר (ששכח לברך אחר פעם ראשונה ונפנה שוב). כשיברך פעם ראשונה, יכוון בפירוש שלא לפטור את היציאה השנייה אלא רק את הראשונה, וממילא לאחר מכן יוכל לעמוד ולברך שוב. וכ''כ עוד אחרונים עי''ש בספר ברכת ה' בהערה שם. 

חשש ברכה שאינה צריכה

וכבר אמר ה'כף החיים', שמוטב לגרום לברכה שאינה צריכה אליבא דמאן דאמר אחד, מאשר לבטל ברכה לגמרי אליבא דמאן דאמר שני. שהרי לפי מרן והגאונים יש כאן חוב גמור לברך פעם נוספת, ואם לא יברך הרי הוא מבטל מצווה, ומשום כך הברכה השנייה הזו "צריכה" היא – כדי לצאת ידי חובת עמודי ההוראה. 

עוד אופן

על ידי שומע כעונה: כשישנו אדם אחר שעולה לבימה ומברך "הגומל" (ואפילו בשבוע שלאחר מכן), יכול השומע לכוון לצאת ידי חובה בשמיעתו, ולא יענה "ברוך הוא וברוך שמו" כדי שלא להפסיק. כיוון ששומע כעונה הרי זה כאילו בירך בעצמו, יכוון שהמברך פוטר אותו על נס אחד (למשל על הדרך), ואילו על הנס השני (הים) יברך הוא בעצמו או יצא באדם אחר. סוף סוף אותה הברכה היא, ואין זה משנה אם המברך נתחייב מחמת חוליו והשומע מחמת הדרך.

מראית העין

מצד מראית עין, אם הדבר נראה תמוה ומוזר בעיני הציבור שאדם אחד עומד ומברך פעמיים "הגומל" בזה אחר זה, יברך פעם אחת באותו שבת, וימתין שניים או שלושה ימים ויעלה שוב לברך את הברכה השנייה. ובזה יצא ידי חובת כולי עלמא בלי פקפוק.

באשר יצר יזהר טפי

הערה למעשה באשר יצר: באשר יצר אין לנו אדם אחר שיכול לפטור אותנו מדין שומע כעונה. לכן העצה המובחרת היא להיזהר מלכתחילה לברך מיד לאחר כל יציאה ויציאה. ואם קרה ושכח, יעשה כעצת ה"בית דוד" ויכוון שלא לפטור ברכה ברעותה.

להורדת העלונים 'הלכה שבועית' לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל[email protected]